אהה, אני לא ממש בטוח איך להתחיל הפעם.
למה שלא תנסה לספר לי מה עובר עליך לאחרונה.
טוב, זה ממש קל. כמו שאתה בטח יודע, עברתי לגור באילת לפני
חודש וחצי עם חברתי. באתי לכאן בהרגשה ממש טובה עם המון שאיפות
ודרכים לפתח כל מיני דחפים ותחביבים, שהרגשתי שמאד הזנחתי
לאחרונה, ובנוסף עם המון רצון לשפר את הקשר שלנו, שהיה די גרוע
בזמן האחרון.
ומה קרה?
החברה שלי נפרדה ממני, אני במינוס ענק בבנק עם עוד הרבה חובות,
היינו צריכים לעזוב את הדירה ולשבור את החוזה שלנו עם
בעלת-הדירה וממש נדפקנו בגלל זה. אז כרגע אני מתנחל בדירה של
חבר שלי באילת עם הכלב שלי, אין לי כמעט עבודה, אין לי מושג אם
אני רוצה להישאר באילת, אני כבר לא בטוח שאני מוכן עכשיו
להתחייב ללמוד את הקורס במתמטיקה שנרשמתי אליו, ובגדול אפשר
להגיד שאני נמצא בנקודה בחיים שלי שאני ממש לא יודע מה אני
רוצה מעצמי.
אהה... אתה לא במקרה מאשים אותי בכל זה נכון?
למה, אני אמור להאשים אותך?
תתפלא, אבל הרבה מאד אנשים נוטים להגיד כל הזמן "זה מאלוהים"
או "הכול כתוב" או "נסתרות הן דרכי האל" ועוד כל מיני שטויות.
מה אתה בעצם אומר, שאתה לא כותב את הכול מראש ושבאמת אין לך
מושג מה הולך להיות בעתיד? תסלח לי כן, אבל זה נשמע לי ממש
מצוץ מהאצבע.
אז אתה כן מאשים אותי.
את זה לא אמרתי. אתה מבין, אני לא יכול להאשים אותך כי אני
בנוי בצורה כזאת, שאם הייתי יודע כעובדה שכל העתיד שלי כתוב
מראש, אז הייתי עושה את אחת מבין שתי האפשרויות הבאות: עושה
הכול כדי לשנות את העתיד שלי, גם אם הוא העתיד הכי טוב שאפשר
לקבל, או מתאבד.
הכול כדי לא להיות כבול בתוך מרקם היצירה הנפלא שבראתי.
תשמע, בין אם אני רוצה או לא - אני כבול. שום דבר לא ישנה את
זה. אבל לפעמים מספיקה אשליית החופש כדי להרגיע את הפרנויה של
המודעות. אם אני מרגיש שיש לי בחירה, התוצאה כבר הרבה פחות
משנה.
אני לא רוצה להישמע כל-יכול או משהו כזה, אבל לי זה נשמע,
שבהתאם למצבך ובהתאם לכל מה שאמרת, כל שעלייך לעשות הוא
לבחור.
... טוב, נמאס לי לדבר אתך היום. |