סבא שלי עומד למות...

אתה שואל או אומר?

זה לא מצחיק וממש לא לעניין.

למה אתם רואים את המוות בצורה כזאת שלילית? אתם גם הולכים עד
קצה הדמיון שלכם בניסיון לנחש מה יש אחרי המוות וגם כל-כך
מפחדים ממנו.

ברור, משום שזה כמעט הדבר היחידי שאף-אחד מאיתנו לעולם לא יוכל
לדעת עד שהוא יחווה אותו בעצמו. זהו דבר שאי-אפשר להעביר הלאה
למישהו אחר אחרי שחווים אותו, ואף אחד לא יכול להעביר לנו
אותו. זה בלתי ניתן לתפיסה.

בדיוק.

מה בדיוק?

כרגע אמרת שהמוות הוא דבר בלתי ניתן לתפיסה, לא משנה מה תעשו.

נו?

אז אם אין לכם שום דרך שהיא להבין משהו, אז מה הטעם בלנסות
בכוח?

מה אתה בעצם אומר, שיצרת את המוות בצורה כזו שאנחנו לא אמורים
להבין אותו עד לרגע שנגיע אליו, אז אנחנו פשוט צריכים לקבל את
העובדה שיום אחד, שלעולם לא נדע מתי יהיה, הקיום שלנו בעולם
הזה בצורה הזאת יפסיק, ואז יקרה לנו משהו שאין לנו כל דרך לדעת
עליו שום דבר?

בדיוק.

תגיד, אתה נורמאלי?

לא, אני אלוהים.

איך אתה מצפה שזה לא יעסיק אותנו כל-כך? תגיד, כשחשבת על זה
בהתחלה עם המוח, או כל דבר אחר שיש לך שם, הענק שלך, באמת לא
ראית מראש שאנחנו הולכים לפחד מזה יותר מכל דבר אחר שקיים?

אפשר גם להסתכל על זה בצורה קצת אחרת. אתה כולך כבול בתוך
העולם שלי, נכון? אתה נראה כמו שיצרתי אותך, אתה אוכל כי אתה
חייב ורק את מה ששמתי מולך, אתה חייב לנשום אוויר, אתה הוגה רק
בדברים שמחויבים בקיום בעולם הזה ואפילו קצה הדמיון שלך לא
יכול לחרוג מדברים שאתה לא מכיר או דומים למה שאתה מכיר. אתה
גם בסוף הולך למות. אז תן לי לשאול אותך שאלה, וזה באמת מסקרן
אותי: למה אתם מעדיפים להתרכז כל החיים שלכם במוות, כאשר ממילא
יהיה לכם את כל הזמן שבעולם להתרכז בו אחרי שתמותו?

כי ככה נוצרנו. בין כל הדברים שיש בנו, מבחירה או לא, יש בנו
גם פחדים.

אתה לא הולך לשאול אותי מה יש אחרי המוות?

אני לא בטוח אם אני רוצה לדעת.

למה, אתה מפחד שהמוות יהיה משהו רע?

לא, אני מפחד, שאחרי שתספר לי, לא יהיה לי יותר טעם לחיות.