יכולתי למלא את המטר שחסר בכנרת
עם כל הדמעות האלו שירדו בשנה האחרונה,
תמיד רציתי לשדר שאני מאצ'ו מאצ'ו מאן,
ועדיין למרות הכל, את לא מבינה.

לפעמים הייתי יוצא לקראתך, עם בוקסר ואולי גופייה
מחכה לראות את הפנסים שיורדים לקראתי
וכשהגעת סוף סוף, הרגשתי שאת לא רוצה לרדת,
שאת לא מרגישה בנוח איתי,

התחלתי להיות חיה של קניונים, ושפוט של קניות,
מידי פעם ניסיתי לקחת אותך לטיול,
ותמיד תמיד בכינו, מצאתי את עצמי צועד,
ובסוף התחבקנו באמצע מבול...

שמת אולי לב שהכל נגמר והתחיל
עם תיק על הגב מחוץ לדלת,
שואלים את עצמנו מאתיים פעם ביום,
איך המערכת יחסים הזו עובדת,

כמו קסם הניסור שאי אפשר להסביר,
כמו בלון הליום שמרחף לו באוויר,
כמו מה שלא הצלחתי לעצמי להבהיר
הרגשות שלי אלייך.

יש הרבה דברים שאי אפשר לנסח,
ממש כמו הסכמי השלום,
אבל לטובתך, תמיד ידעת לכסח,
בעיקר כשהחלטת שזה נגמר היום...

יכולתי למלא את המטר שחסר בכנרת
עם כל הדמעות האלו שירדו בשנה האחרונה,
ועדיין אני רוצה להאמין שאני מאצ'ו מאצ'ו מאן
מקווה שאת בינתיים מבינה,