היתה זו שעת בוקר מוקדמת, כשאנשי הכפר הבחינו בדנה מטיילת
על שפת האגם. האוויר היה צונן והשמיים אפורים, כמו תמיד בחודש
נובמבר. אך לה זה לא הפריע. בעצם, לא היה דבר כלשהו שמנע
מדנה לעשות כרצונה או להשיג את מבוקשה. פעם, כשהיא התפללה
לגשם, לא עבר זמן רב והחלו השמיים להאפיר וגשם חזק החל יורד.
האנשים חושבים שיש לה כוחות נסתרים, משום שכל מה שרצתה השיגה
ואף אחד לא יכל להגיד לה לא.

    חיוורת היתה, כמו השלג בחרמון. אך חום ליבה ניכר בעיניה.
תמיד נראתה חולה, אם כי היתה בריאה לחלוטין במהלך כל השנה. היא
עמדה לה שם, מרימה ידיים לשמיים כאילו קוראת לדלתותיהם להיפתח
לכבודה. שמלתה התנופפה ברוח הקלילה. היתה זו אחת משמלות הקטיפה
שהיתה נוהגת ללבוש בימי החורף הקרים יותר. זו עשויה קטיפה בצבע
כחול כהה, כמעט שחור, עם מספר שכבות בד מהמותן ומטה. שרווליה
ארוכים ומתרחבים. שמלותיה תמיד נתנו לדנה מראה מיוחד.

    עננים החלו למלא את השמיים, הסערה קרבה, האגם גאה. זה היה
סימן לכל אנשי הכפר לחזור לבתיהם ולהתכונן לגשם מהר ככל
שיוכלו. אף אחד לא התווכח. השדה ננטש והופסקה חיש כל פעילות
במשק. רק דנה נשארה עומדת, כשידיה לשמיים. היא כעסה כל כך,
ובכל זאת לא היתה בטוחה על מה. כל כך הרבה מחשבות חלפו בראשה
באותו רגע. היא נזכרה בהוריה, איך הם עזבו אותה לפני שנים מספר
ונסעו מכאן, עזבו את ארץ מולדתם לטובת עתיד "מזהיר" יותר. היא
כל כך כעסה עליהם. היא לא נסעה איתם, אחרי הכל, אין לה מה לחפש
במקום אחר. החיים שלה פה בכפר הקטן הזה בצפון ליד האגם. היא
אהבה את ארצה, היא אהבה הכל בה, היא לא רצתה לעזוב. לא תמיד
היתה מתגוררת כאן. היא נולדה באנגליה ומשפחתה עברה לכאן, לעיר
במרכז הארץ. היא שנאה את החיים בעיר. לדעתה העיר היא מקום
מזוהם וטמא, לכן ברגע שהוריה עזבו את הארץ היא עברה לכפר הזה,
להיות קרובה יותר לטבע ולסוד החבוי בו. יום יום היתה מטיילת על
שפת האגם. מימיו כחולים-סגולים הם וצלולים מיין. תמיד האמינה
שבאגם חבויים אוצרות שאף אדם לא יוכל להעריך.

    אנשי הכפר אהבו אותה והיא אהבה אותם. הם היו נחמדים,
עובדים, לא מתעצלים. תמיד עזרה להם בעבודות המשק והשדה השונות.
הילדים אהבו לשמוע את הסיפורים שלה. היא היתה מספרת על פיות
ושדונים ועל ממלכות אחרות ועל המיתולוגיה ועל סודות ונפלאות
הטבע. היא היתה מבלה איתם שעות. היה בה משהו מיוחד, היא לא
היתה נערה רגילה כשאר הנערות. היא היתה מסתורית, אפלה.

    דנה הורידה ידיה אט אט ושמטה אותן לצד גופה. אחר נפלה
לישיבה על העשב הלח. בעודה טומנת את ראשה בין זרועותיה, דמעות
החלו לזלוג מעיניה. היא חשבה על ארוסה שעזב לפני כחודש. הם היו
אמורים להתחתן בסוף דצמבר, אבל הוא עזב, ברח. היה להם ויכוח
קטן לפני שהוא עזב סופית, אבל הויכוח לא היה בכלל הסיבה. ערן
היה בחור יפה תואר, גבוה וחזק. הוא אהב את דנה עד עמקי נשמתו.
תמיד היה קורא לה "דנדוש שלי". ודנה אהבה אותו יותר מכל דבר
אחר. הם היו מושלמים ביחד. הם נפגשו במקרה במסיבה קטנה של חבר
משותף במושב בו ערן התגורר. השיחה ביניהם זרמה והיה חיבור
מהרגע הראשון. שניהם ידעו שזו אהבה ממבט ראשון. ערן עזב את
המושב בשבילה ועבר לגור איתה בכפר. הם גרו ביחד שנה שלמה ואז
הוא הציע לה נישואים. הם היו כל כך מאושרים ביחד. עד שיום אחד
ערן החליט שדרכיהם נפרדות וששום דבר שדנה תעשה לא ישנה את
העובדה הזאת. הוא החליט לחזור למושב ולהמשיך את חייו שם. דנה
לא הבינה איך האדם שהכי אהבה ויתר בקלות יתרה על כל מה שהיה
ביניהם וכל מה שהיה עתיד להיות. היא בהתה באגם. אדוות קטנות
נוצרו והפכו רבות יותר ויותר. המים לא שקטו, בדיוק כפי
שמחשבותיה של דנה לא נמו.

    בעיניים דומעות היא הביטה לשמיים, בחנה כל ענן וענן, הכל
היה אפור סביב. היא עצמה את עיניה חזק ונשאה תפילה בקול חרישי.
היא לא נהגה להתפלל בדרך זו, אך היא רצתה לדעת מה עשתה שגוי
שהיה מגיע לה ככה להיזרק ע"י אהובה היחידי. שיערה הארוך
המתולתל התנופף ברוח וכיסה את פניה לסירוגין. שמיכת העננים, כך
היה נראה, התפצלה לשניים. אור לבן בוהק גלש מתוך הסדק. דנה
פתחה את עיניה ועל פניה עלה חיוך קל. דמעותיה יבשו. היא ניצבה
על שתי רגליה הדקות, פנתה לאגם וקדה קלות באומרה "תודה לך,
אדון". אחר הסתובבה, והחלה לפסוע לביתה שבכפר.

    על סף ביתה, חצי יושב חצי שוכב, היא מצאה בחור במעיל גשם
ארוך וכובע בוקרים, מרכין את ראשו. כשדנה קרבה עוד, הבחור הרים
ראשו וחייך לעברה. דמעות החלו לבצבץ בקצוות עיניה, אך לא דמעות
עצב וכאב אלו, כי אם דמעות אושר. ערן נעמד על רגליו וקרב לדנה.
הוא נישק את ידה וקד קלות לכבודה. אחר חיבק אותה עם כל החום
והאהבה שהיו לו לתת באותו רגע. היא לא התנגדה. היא רק הביטה בו
במבט חם ונוגה, שיערה מתנופף על עורפה, וחיוך רחב עלה על
שפתיה. היא ידעה שתפילתה נענתה והיא קיבלה תשובה לשאלתה. ערן
התנצל על טיפשותו ועל פחדנותו, והיסס בשאלה האם תיקח אותו
חזרה. כאן כבר לא היה מקום למחשבה. דנה חיבקה אותו בחום, בעודה
לוחשת באוזנו בחיוך:

אין שום קושי שאהבה לא תוכל לגבור עליו;
אין מחלה שאהבה לא תוכל לרפא;
אין תהום שאהבה לא תוכל לגשר עליה;
אין חומה שאהבה לא תוכל להפיל;
אין חטא שאהבה לא תוכל למחול.

לפעמים כשזה נגמר זה באמת נגמר.