'סלח לי, אפשר לראות את התיק בבקשה', אמר השומר הממושקף בכניסה
לסופר לבחור עם קסדה ורובה צייד ביד.
כתשובה השומר קיבל כת עץ כבדה לצד הגולגולת.
'מי שלא ניחש' צעק הבחור בקסדה, 'זהו שוד' והרים את ידו שאחזה
ברובה לעבר הקופה הראשית שבה עמד מנהל הסופר והלבין.
'יש לי חבר בחוץ' הוסיף, 'אז בלי רעש שאלות ושטויות'.
'את', פנה לקופאית הראשונה שתפסה עינו, הגיש לה את תיק הצד שלו
ואמר: 'תאספי'.
השומר, שבינתיים הכרתו ריחפה באזור והתעמעמה אליו חזרה, הרים
פניו מהבלאטות, מוחו החל לספור את הנקודות הלבנות שעל המשבצות
בצורה אוטומטית, מתוך הרגל השעמום. הוא לא היה מודע לספירה, או
לכך שחלק מהנקודות הם השיניים שלו.

השודד הרגיש שמשהו נוגע ברגלו, מתוך רפלקס בעט בדבר, וכשהבחין
שזו ידו של השומר הוסיף גם אחת לבטן.
השומר מלמל משהו.
'מה?', שאל השודד, מביט בפניו המדממות ובחיוכו החסר של השומר.

'אברדי דודה' , גנח האף השבור.
'אין בעד מה', גיחך השודד, כשלקח חזרה את התיק העמוס מידיה של
הקופאית.
'... אבל אדה יחול להראוד לי אד הדיק בבקשה?', דימם הפרצוף.
'בשם אלוהים, לך לישון'. ושוב רעש חזק של חבטה כפולה-
כת/ראש/רצפה.

כשפקח את עיניו בבית החולים ראה מולו (בערך) רופא בחלוק לבן
ששאל להרגשתו.
'אף פעם לא הרגשתי יותר טוב', הסביר השומר, 'לא רק שהמשמרת
היתה מעניינת, היא גם עברה מהר'.