טיק, בום, טיק, בום,פלינג, פלאח, צ'ה צ'ינג.... ארבעים ושבע
תשעים בבקשה.
קולה של הקופאית נשמע מתוח ועצבני משהו.
היא העבירה את המזון. בקבוקים, טיטולים ושאר המצרכים בתנועה
עצבנית מול הסורק שהתקשה ללכוד את הפסים בריבוע.
כל מכה שלה על מספר נשמעה כמו סופר מונגולואיד בעל דיסלקציה
חמורה שמכה על מכונת הכתיבה החלודה שלו אות אחרי אות, מספר
אחרי מספר.
מנהל הסניף, שבדיוק סיים להסניף, הבחין בהטחת המוצרים של
הקופאית והגיע אליה רגע לפני שפתחה את פיה על לקוח שבטעותו
המרה העיר לה על גישתה לעולם.
'אסנת, קחי הפסקה ובואי איתי למשרד בבקשה' וצעק- 'סוניה בואי
סגרי פה את החשבון, תודה'.

כשישבו בחדר, הדליקה אסנת סיגריה ביד רועדת מעצבים.
'את יודעת שלא מעשנים פה', העיר לה יהורם כשעקף את השולחן
להתיישב מולה.
אסנת הישירה אליו מבט, ובלי למצמץ סגרה את כף ידה על הסיגריה
הבוערת.
'אני מבין שלא הכל בסדר בבית' החל יהורם לומר ונקטע על ידי
קולה המתוח של אסנת; 'מה 'תה יודע הא?!, מה אתה יודע על החיים,
על אהבה נכזבת ולב שבור'?!
דמעה כמעט שיצאה מעינה, מתוחה על הקצה, סיגריה שוב נדלקה.
עיניו של יהורם השתנו ללא היכר בין רגע.
'אישתי הייתה בהריון ובני היה בין חמש כשמתו בתאונה'.
דמעות החליקו על לחייו המגולחות, מטפטפות על העניבה התכולה.
אסנת השאירה את הסיגריה במאפרה ויצאה להחליף את סוניה.