הרגשתי נקישות נוקשות המתדפקות על צווארי.
היו אלו זוג עיניה הבוהקות.
היא הביטה בי עם קורטוב של השתאות.
ואני אשר הופתעתי מכל סוג של התעניינות בי, הסמקתי.
"אופיר?" שאלה.
"כן" השבתי טועה לעצמי שמא אני שוב חולם בהקיץ.
"היי!" קראה בשמחה.
אימצתי את עיני, מתבונן, מנסה לשייך את היופי הצרוף הזה לדמות
מן העבר.
כל דמות, לא משנה.
ולבסוף זה בא.
וכשזה בא, זה בא עם כל החפיסה.
פעימות הלב הכבדות, הנשימה המהירה, החיוורון.
אני חושב שקראו לזה אהבה.

"אהבה, האם זו את?" שאלתי.
"כן" ענתה מחויכת ושמחה.
"איפה היית?! " רטנתי.
היא הביטה בי ועיניה המזוגגות החלו רועדות.
ייתכן שהיא קצת נעלבה, או סתם עשתה עצמה נעלבת.
אולי שאלתי את שאלתי בטון מעט נסער?!
נסער או לא נסער, אני חושב שהגיעו לי התשובות.
השאלות היו רבות מאין ספור והרגשת המחנק היתה קצת יותר מן
הנסבל.
"מה זאת אומרת היכן?" ביקשה להבין את שאלתי.
"אהבה - זה זמן רב שאני מחפש אחרייך" הסברתי "חיפשתי בכל עבר,
ועתה כבר מאוחר מדי".
"אני מצטערת" מלמלה "כל כך הרבה ציפיות, כל  כך הרבה אכזבות".
ראשי החל סחרחר עלי כגלגל
"לא תתקני אותי?! הלוא תאמרי 'זה לעולם אינו מאוחר מדי' ותשיבי
את הדברים אל קדמותם?".
"לא, מצטערת, יש דברים שאפילו אני, אהבה, לא יכולה לתקן".