[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







גיא מאירסון
/
חיי ספה


חיפוש סבלני ביותר בפינות נידחות במיוחד של הרשת  יכול ללמד
אתכם כי אורך חייה הממוצע של ספה מגיע ל250 שנה, וכי ידועות
ספות רבות שזכו להגיע גם לגיל מופלג של 400 או אפילו 600 שנה.
אבל מי שסומך על מידע שמגיע אך ורק מהרשת בלי לצאת  ולהתעמת
עם המציאות  הקשה ברחוב, או לפחות לשלוח סוכן מיומן שיעשה כמה
הצלבות מידע עם ספות שאפשר גם לשפוך עליהן קפה, עלול למצוא את
עצמו בחנויות הרהיטים של רחוב הרצל שקוע בתרדמת נצח בביטנה של
ספה מרוצה, מלקקת את שפתיה, מחכה לקורבן הבא.
הרשת לא תלמד אתכם, שספה, כדי להגיע לגיל מינימלי של 120 שנה,
צורכת XRG (מספר שאינו ניתן להגדרה) של בני תמותה, שלעולם...
לעולם... לא ישובו לראות את הקרובים להם מכל... במראה.

ספה, זה מקום אחר מותק, תאמין לי, ספה זה מקום אחר.
ספה שהיא נולדת היא בכלל  כיסא... מין כיסא כזה... סוג של
כיסא... שלד של ספה, עשוי מ... עשוי מ... איך קוראים לו.
ספה, בעצם בכלל לא קיימת. ספה זה... נו, איך אני אסביר לך,
ספה...

בשנתיים הראשונות שוכנת הספה במישור האינסוף, בעת שהיא עוסקת
באינסוף דברים בתוך הריק, ומכפילה את האינטיליגנציה  שלה פי
אינסוף. אז יורדת הספה אל המישור הגשמי. שם היא לובשת את צורתה
הפרימיטיבית ביותר המוכרת לבן התמותה - השרפרף הנמוך. כשרפרף
נמוך, היא לומדת את בני התמותה, ובעצם עוברת תקופה שהיינו
מכנים אותה כ"סטאז'", חיבור של הישות הרוחנית הגבוהה עם
הארציות של העולם הגשמי, תקופה בה מתרגמת הספה את המושגים
הגשמיים המוכרים לבני התמותה לתוך מאגר האינטיליגנציה העצום
שלה. ניתן לתאר את המקום אשר תופס הידע האנושי באינטיליגנציה
של הספה על ידי הדימוי היפהפה הבא: "אם האינטילגנציה של הספה
משולה לכל שידורי רשות השידור, ברדיו ובטלוויזיה מאז קום
המדינה, אזי  הידע האנושי הוא שיעול מוחנק היטב של חיים יבין,
לפני שהבמאי מסמן לו: וויר און ד'אייר, חיים."
ספה מבלה כחמש דקות מחייו של בן תמותה כשרפרף נמוך.

ספות, כידוע לכם, נמצאות אי שם גבוה, ברשימת הפיתויים המזומנים
לבני תמותה בחיי היומיום. מי יכול לסרב לסקס בריא, או לצפירה
עצבנית  בזמבורה של הוולוו החדשה באמצע פקק מזדחל ברחוב עליה,
או לספה מזדמנת, ככה סתם באמצע החיים, בין המכולת, לכוס קפה
אצל השכנה, קורצת, מזמינה לכמה דקות של רגיעה, אולי נימנום קצר
והלאה...
כאשר הייתי בן תמותה, התפתיתי אף אני לכאלה, ובקלות יתרה,
וחייתי את חיי בתמימות, בין ספה לספה, כוס קפה לסיגריה לביקור
אצל השכנה (לחיפוש השכינה) ירידה לכספומט, וחזרה... והנה שוב,
קורצת... ספה.
וכל זאת מתוך אמונה, כי חיי הם חיי, ואני אוחז אותם בידיי
ונוהג בחכמה ומכוון, ומאותת לפני הפנייה.
אבל היום, מהמקום בו אני נמצא, אני מגחך כשאני חושב עד כמה
הייתי תמים אז. היום אני מבין באיזה חושך חייתי... היום אני
ספה.

תראה מותק, עכשיו אתה לומד, אז תתלה את האגו שלך על הקולב
בכניסה, תעשה לנו איזה כוס קפה,  בשבילי בוץ, ובוא תשב לידי
כפרה, אני אספר לך מה זה להיות ספה. רוצה מרלבורו מותק?  
עכשיו תקשיב לי טוב טוב ואני יודעת שזה לא יהיה לך קל כי אתה
עוד קשור לזה שהיית בנאדם ומה שתשמע פה יעשה לך הרבה חרטבונה
בבטן ויבואו לך הרבה מחשבות לא טובות, ואולי  גם תרצה לבכות
אפילו שאתה גבר, רק בגלל שתבין  איזה אהבל היית. אבל מותק,
תקשיב, אתה לא אשם, ככה זה, היית בנאדם, מה תעשה? תבכה על זה
כל הנצח? הכי טוב לך תשב כמה ימים תשכח מכל הפרק הזה, ותתכונן
להתפננות של הספה, למה זה מה שנקרא, הצד השני של המטבע, החצי
המלא של הכוס... ה... יש'ך אש ?... תודה מותק...החצי השני של
המטבע, אתה יודע מה זה חצי שני של מטבע? ככה נראים הדברים
מהחצי השני של המטבע... אל תענה, זה בטח שוב אמא שלי, אין לי
סבלנות אליה...

שנים... שנים ביליתי כבן תמותה, מספה לספה, וכל הזמן אני חושב
שזה רק לבנתיים, שזה הולך להשתנות. ואני לא מבין שכשאני קם
מהספה, אני כבר לא אותו אחד שהייתי כשהתיישבתי עליה, אני לא
מודע להשפעה העצומה שיש לספה על העתיד המתמשך של חיי, לא מודע
לעובדה שהספה היא שקובעת מה יקרה הלאה, היא מחליטה מה אעשה,
לאן אלך, אם אחיה או אמות, אצליח או אכשל, אראה או אעצום
עיניים, אזכה בטוטו, או אפשוט את הרגל. הספה שולטת בי, הספה
נוהגת אותי, אני כלום.
איזה כאב, איזה. אמא. איזה כאב.

שמע סיפור: הייתה תקופה הייתי אוהבת לשוטט. הייתי ככה משוטטת
בכלום, מצד לצד מרוצה מעצמי ומהאינסוף והנצח, ורוחנית לאללה..,
פתאום בא לי מהזה רעב, מתה, לא יכולה לזוז, חייבת יחסים, עכשיו
, מייד, ועל הזין שלי הנצח. ירדתי למישור הגשמי, צפון תל אביב,
מחפשת קורבן, משרד הפקה של סרטי פרסומת, הנה הוא בא... משחק
אותה ביג שוט, קלטתי אותו,  רק לו חיכיתי. היית צריך לראות
אותי מותק, איך התלבשתי, עור שחור, עד הרגליים, צמוד צמוד,
מלטף, קורא, מזמין, נראה לך הוא יכול לסרב לכזה דבר? בחיים לא!
אני, מותק לבושה לרצח. אבל הוא משחק ת'משחק, הוא פה לא מאתמול,
היה בפגישה עם איזה איש יחסי ציבור של חברה שמייבאת מברגים
מהונגריה. מכר לו את כל השטיקים, כל דקה וחצי פלאפון מפוברק
מאח שלו שיושב במכולת בבבלי, מוכר מסטיקים לילדים, ומסתלבט
עליו בקללות בעיראקית. וההוא, המפיק, עונה לו באנגלית של
אוקספורד, שהוא שלח את החוזה עם נייקי, לסוכן של דניס רודמן,
ונתן להם את הזכות להחליט על הצבע של השיער של דניס בקמפיין.
וההוא במכולת מתבלבל בעודף של המסטיקים, מרוב צחוקים... אני
יודעת הכל מותק, אני ספה,  אתה זוכר? באותו זמן ממש הייתי גם
ספסל ציבורי, מול המכולת בבבלי...
וככה ההוא מסתובב בחדר, בין הפלאפון, לאיש מהמברגים, מצד לצד
לצד, ככה מתקרב אליי, מתכופף, לוקח ת'סיגריות מהשולחן, משתפשף
עליי ככה קצת עם המרפק, עם הרגליים. בנאדם, כמה זמן יכול
להתעלם? ואני באיזי, יש לי זמן, אני כבר יודעת שככה בעור שחור,
הוא שלי מותק, אין כוח ביוניברס שיקח אותו ממני עכשיו. הוא
בכלוב.

הייתה לי ספה, ככה האמנתי,  בתקופה שהייתי לומד אומנות בבצלאל,
ירוקה כזאת, ישנה שמצאתי ברחוב יונה הנביא איזה לילה והתקשרתי
לאח שלי שיבוא עם הסוברו ויעזור לי להעמיס, קצת קרועה בידיים,
אבל קלאסית, כל כך יפה, הייתי מעביר עליה שעות, אתם יודעים,
טלוויזיה, כבלים, חלומות גדולים, פעמיים ביום אוננות, ואחר כך
קראנו  תולדות האומנות, חיים טובים, באמת... ולא הבנתי שאני
מת...
איך... עם הספה הכל הולך... ובחוץ... בחוץ אני מסתבך...
הרוס... כשלונות על ימין ועל שמאל... מהבנק התקשרו לשאול...
וצעקו... ושנה שנייה לא גמרתי, ולאט לאט נשברתי, וברחתי לספה -
חודשיים לא קמתי.
וכל הזמן הזה, היא ישבה שם ירוקה כזאת, עם החור הקטן בידיים,
איפה שהספוג מציץ, ישבה, מחייכת, כאילו מבינה, עוזרת, תומכת,
נותנת מסעד. ומוצצת את אמאמאמא שלי, מרוקנת אותי, וזורקת אותי
לרחוב... ואני מסתובב ברחוב, יורק דם, מקמבן את העשר שקל של
השאווארמה,  ובראש שלי רק היא: "אולי נעלה לכוס קפה, סיגריה,
נראה מה שלומה, נעשן קטנה... איזה מזל שיש לי ספה." זונה.

התיישב... כפרה עליו, איזה תחת, תענוג. מפה מותק, הוא כבר לא
יקום, תאמין לי, לא כל כך מהר. והתחת, התחת שלו זה בדיוק החלק
שאני צריכה להביא את הביס, בנאדם כזה, מותק, שום דבר אין לו
חוץ מתחת, בנאדם כזה זה תחת שסוחב כושר דיבור, בנאדם כזה, יכול
להשביע אותי אולי לחודש, לאט לאט אני נכנסת אליו, לאט לאט.
מהתחת...
וככה הוא יושב, גמר את העניינים עם ההונגרי, מרים ת'פלאפון שוב
לאח שלו מהמכולת להעביר קטעים ואיך הוא סגר ביזנס של חמש אלף
דולר עם ההונגרי, פותח תמכנסיים, דוחף יד , אני שולחת לו
ת'ליטוף עור שלי, ישר לפי הטבעת. הבנאדם מת.
לא הספקתי להיכנס אפילו.


מנקודת מבטה של הספה, בן התמותה כלל אינו קיים. הספה זקוקה לו
ולכן היא יוצרת אותו. כאשר ספה מזהה בן תמותה, היא מאתרת מייד
את  השאריות שהוא סוחב איתו ממקום למקום וקורא להם "אני",
שואבת אותן ממנו, ומשאירה אותו ריק לחלוטין. אז זוחלת הספה
לתוך בן התמותה, ממלאת אותו בעצמה, ויוצרת ישות חדשה. לעיתים
קרובות מת בן התמותה מייד כתוצאה מהמפגש עם הספה.

עכשיו, אל תבינו אותי לא נכון, היא לא הייתה היחידה שלי, הייתי
יושב גם על ספות אחרות. אני זוכר, ישבתי על ספה אצל חברים, ספה
פשוטה, לא הייתי זורק עליה מבט שני ברחוב, אבל בלי קרעים, חומה
כזאת, קורדרוי, היה נוח, ראינו את הדרבי של תל אביב, הפועל
ניצחו. באלוהים. אני על ספה אחרת, הפועל מנצחים, על הספה שלי
בחיים הפועל לא היו מנצחים, קמתי מהספה, אמרתי שלום לכולם,
יצאתי החוצה, בחדר מדרגות אני פוגש את נוגה... שעושה יוגה...
גרה קומה שלישית.
"רוצה לראות?"
"למה לא."
שבוע לא יצאתי מהבית שלה. והיא בכלל אין לה ספה, חיה על השטיח.
רק יוגה כל היום. כולה אור כמו השמש, מחממת טובה. כוכב נוגה.
אחרי שבוע אני יוצא החוצה, הופס, מאתיים שקל על המדרכה.
באלוהים, ככה, בלי ארנק שיעטוף אותם, בשטר אחד, ב"עמק יזראל".

מנקודת מבטו של בן התמותה. אין למפגש עם הספה כל השפעה על
חייו. אך למעשה לעיתים קרובות מתיישב אדם חי על ספה ואחרי דקות
ספורות קם ממנה אדם מת.

אני חוזר הביתה עם מאתיים שקל חדשים בכיס, וכל הריח של נוגה על
הגוף, והפועל תל אביב בדרך לגביע אירופה, שומע את ההודעות
במזכירה, מתיישב על הספה הירוקה שלי, ו... מת.

אחרי שגמרתי את ההוא, חזרתי לנפוש קצת באינסוף... שבעה. היה לי
טוב. היה לי טוב טוב. לא יודעת כמה זמן עבר בנצח, אולי שבוע,
בא לי הרעב, חייבת יחסים. עכשיו... ירושליים של זהב, ושל נחושת
ושל אור... וואחד אור, מה יותר מזה יכולה ספה לבקש, גם גשמי,
גם רוחני, האיזון המושלם, ואני ספת קטיפה חומה, בחדרו של הרב,
והרב מתפלל ואני מתעלה, מתקדשת, עפה... והרב ממלא את החדר
באורו, וקולו מתרונן, הוא מרעים בזמירות, וזקנו מתעופף מצד
לצד, מדגדג אותי, ואני איתו מתפללת: בוא שב עליי כבר, שיעזור
לי השם.
והשם, מותק, בעזרת השם, עוזר, לא סתם יצא לו שם.
התיישב הרבי... איזה, גבר, איזה זקן, הבנ'אדם רוקד סמבה עם
אלוהים. טסנו ביחד, עפנו לספירות אחרות, רק התיישב עליי, פתח
את ה"זוהר", ושנינו ביחד על כנפי השכינה, מתרוממים רק בכוח
האמונה, מתפתלים יחדיו בתפילה ובנגינה... בלי לגמור... רק לשם
עילוי הנשמה.


אחוז מזערי מבני התמותה, יודעים על ספות קצת יותר מהשאר. הם
מסוגלים לתקשר עם ספות ברמה גבוהה מאשר "סתם לשבת עליהן", לפתח
איתן מערכות יחסים, לקבל מהן ידע על עולמות אחרים ולצמוח עליהן
רוחנית. בעיני חברת בני התמותה נחשבים ה"מתקשרים עם ספות"...
לאללה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
עזבתי את
הקיבוץ,
אני חיה בתל
אביב בהקפה.
ניסיתי למצוא
עבודה בסטיקייה
אבל
יותר משתלם
לנקות חדרי
מדרגות.

אני שונאת
תפוחים.


צאלה ביטון,
עוזבת קיבוץ.


תרומה לבמה




בבמה מאז 2/1/99 18:41
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גיא מאירסון

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה