זווית עינה הלחה נצצה באור השמש המסנוור של אותו בוקר קיצי.
ישבנו על רצפת המרפסת של דירתה והסתכלנו לשמש ישר בטבור. מבטנו
המשיך ונסחף לאורך חוט הכסף הארוך שחיבר בינה לבין השמש. החוט
הזה לא היה דבר חדש, מעולם לא עשיתי מזה עניין גדול. כל השנים
שהכרתי אותה היא הייתה סוג של נימפה רחמנית, נמשכתי אליה ולא
יכולתי להרפות. לא הבנתי מה יש לה, לאותה נערה, לעשות במקום
המנוכר הזה, אך מעולם לא עלה בדעתי לשאול. כמו עכבר אחרי חליל
הלכתי בעקבותיה לכל מסעותיה. לא הלכנו לשום מקום ועד כה לא
מצאנו את יעדנו. ועכשיו, ביושבי כאן לצידה, בעודי עוקב בעיני
שוב ושוב אחרי החוט הארוך המקשר בינה לבין גופה, נתקפתי שנאה
עזה, לא אליה, אל השמש, אל אותו גוף חזק ומאיים שיורה עלי את
קרניו. רציתי שיפסיק, כל כך רציתי. דחף בלתי נשלט שלח את ידי
לעבר אותו חוט שעד כה בהיתי בו בחוסר רגש וצפיתי איך שידי
קורעת אותו. מה קורה עכשיו? מלמלתי לעצמי בשקט שניות לאחר
המעשה. מה נותר עוד לעשות? מה עושה גוף כאשר נשמתו נקרעת ממנו?
התשובות לשאלות האלה היו פתאום ברורות לי. לא הרגשתי, לא
ראיתי, לא שמעתי, לא זזתי, לא חשבתי, רק ידעתי מה עומד לקרות
וידעתי מה אני צריך לעשות. עזבתי את חוט הכסף שנותר חפון בידי
וצפיתי בו זוחל באוויר אל עבר בטני ומשתחל לתוך טבורי. הרגשתי
כיצד טוהר מתפשט בתוכי, איך שכל איברי מתמוססים לעיתם בגופי
וריקנות אצילה ומושיעה ממלאת אותי. וכל שנותר מאנושיותי היה
דמעה קטנה שצצה לה בזווית עיני השמאלית.