דיי. נמאס לי.
אולי תרד לי כבר מהלב???

נמאס לי לחשוב עלייך כל פעם מחדש.
נמאס לי להיזכר במה שהיה ולא להבין למה אני רוצה לחזור.
כל פעם מחדש, משהו קטן מזכיר לי אותך.
ואז הדמעות שוב זולגות...
אני לא מבינה מה הבעיה, אתה סה"כ גבר, גם אותך אני יכולה לשכוח
תוך שנייה.
זה היה סיוט, להיות איתך.
זה היה חלום שמתגשם, להיות איתך.
כל הזמן סבלתי והתעצבנתי.
כל הזמן נהנתי מהעובדה שאני איתך.
מה הבעיה שלי? למה אני לא מצליחה לשכוח אותך?
אתה סה"כ גבר, בדיוק כמו השאר.
נכנסת לי ללב ומאז רק פנטזתי על להיות איתך.
עשיתי ממך אלוהים, בניתי לך מקדש, כשאתה סה"כ גבר מטומטם.
אתה זלזלת, שיחקת, עשית מה שבא לך ואני סירבתי להיפטר ממך.
לפרק המקדש ולהפטר מהאמונה שאתה הוא המושלם.
עשיתי ממך מושלם מבחינה חיצונית כשאתה, בעצם, אפילו לא קרוב
לזה.
עשיתי ממך מושלם מבחינה מינית כשאתה, בעצם, בקושי סביר.
עשיתי ממך מושלם מכל בחינה שאפשרית בעולם, כשאתה בקושי גבר.
בקושי...
אתה אידיוט. אתה מטומטם. אתה חושב שאתה שווה משהו, כשאתה בעצם
סתם מכוער.
דיי, נגמר, אני ממך נפטרת. לא רוצה לחשוב עלייך יותר. לא רוצה
להתענג על הזכרונות כשהם בעצם לא היו כאלה טובים. לא רוצה
להשוות כל חבר אלייך. דיי, נגמר.

עכשיו מהלב אתה הולך. ורק בקשה אחת לי אלייך - בבקשה אל תחזור
כשדקה תעבור.