נעלמים.הרחק.
אבק הכוכבים מהלילה עדיין גורם לי להתעטשויות בבוקר. אולי אני
סתם אלרגית לחוסר שמש.
הצצה חטופה דרך חלון, אני מחפשת לראות אולי נשארו לי שעות כדי
לחוות מחדש.
מתרחקים. לאט.
מחשבות מרצדות, הצוואר כואב משינה מרוחקת, מהורהרת, מסוכנת.
הסרתי את הכנפיים מליל אמש, והנחתי בשקט בארון. מדמיינת אותי
לובשת אותם גם היום כשליל ירד. מסתכלת בראי כדי לראות אם
השתניתי, מחפשת קמטים שנוצרו ממלחמות קודמות.
מאירה את החדר עם מנורה כי החוץ אפור. כמעט כמו שאני צריכה
להאיר את חיי עם חיזוקים, כי אני לא זוהרת מבפנים יותר.
האם אני? האם אתם? האם אנחנו?
בורחת בשקט אל תוך מסתורי הנפש שלי כדי לנבור בחוסר שקט שנוצר
בתוכי.
אנחנו שותפים לאותם השמיים, אך עם זאת אנחנו כ"כ רחוקים.
שותפים לאותה התקשורת, אך עם זאת אנחנו כ"כ שונים.
השרביט שלי כבר לא פועלת ללא סוללות, אני משתדלת להפעיל אותה
כמה שפחות.
מעלה את עיניי לשמיים לבנים, מעלה את עיניי לראות אם נשארו
כוכבים.
מתאדים. ברוח.
והיום הוא אותו דבר. לאחרונה אני מתקשה להיות שונה, אני מגלה
כאילו אני אותו הדבר כמו כולם. כמו כולן.
ואני נחלשת. כי תמיד ידעתי להיות הכי שונה, ועכשיו אני אחת
משלהם.
ואומרת לעצמי שלא אחזור על זה, שאוכיח להם שאני לא בדיוק כמו
שהם רוצים שאהיה, אני יודעת להילחם בדברים שהם מפחדים מהם.
אולי הם מפחדים משינוי, הם רועדים מהשונה והם קרוב לוודאי
ירחיקו אותי מעליהם אם יגלו את האמת שבי. אבל אני לא חוששת
יותר.
מתרחקים. שוב.
אני מתרחקת בתוך נבכי הנפש שלי, כדי לגלות את עצמי. ואני מקבלת
השראה ואני מצליחה לחיות ואני פורשת כנפיים ועפה רחוק.
מסתגרת שוב. לא נותנת להם לקלף מעליי אפילו לא קליפה אחת,
מראה להם שאני לבדי במערכה.
ומנצחת אותם.
לאט.