ידיי רועדות על כיסא העץ הישן,
שאהבת כל כך, שעליו נדנדת
ילדינו, נכדינו
הכיסא כבר לא יציב
והוא שם רק כדי להזכיר, שפעם עוד היית,
היינו אנחנו
פתאום שקט, כשפעם היה פה רועש
ואת היית רוטנת, שאין לך רגע
רק לעצמך
תמיד פחדתי להזדקן
וכשהיית את, לא פחדתי יותר
עכשיו אני שוב מפחד
מסתכל במראה ואני כבר זקן,
את לא כאן לגרש את השדים
ואני מבין איך הזמן עבר מהר
כל כך מהר
רוחך עוד מרחפת בין החדרים,
ואני מרגיש את ידייך מלטפות את פניי
אין סיבה לישון עכשיו, כשאת לא לידי
אין סיבה לנשום כשאת לא איתי,
אז אני הולך עכשיו למקום,
שאולי בו את נמצאת,
מתנדנדת לבדך על כיסא העץ הישן |
