דנה חשבה על רעיון של התאבדות כבר די הרבה זמן אחרי שעברה
התקופה הראשונית, בה עיכלה את הרעיון אט-אט עד שחשה שהוא ישים
ובטווח-יד לגביה. ואז, לפנות ערב אחד, כשנותרה לבדה למספר שעות
בדירה, מתוך הדממה שהיתה ומעט מתחושת השליטה שהתעוררה בה בשל
האוטונומיה שנוצרה לה, פתאום, היא הבינה שהיא צריכה להרגיש איך
זה להתקרב עד כמה שאפשר לזה, ועדיין לחזור משם, ואז להגיע
להחלטה בקשר לכל הנושא.

במשך כל הזמן שנותר עד סוף השבוע, הרבתה לשוב ולהיזכר כל הזמן
ברעיון החדש הזה. בסוף השבוע נסעו השותפים והשאירו את הדירה
כולה לדנה, כבר באותו ערב היא נגשה לארון התרופות, פתחה חפיסה
של כדורי שיכוך כאבים והורדת חום, הוציאה חמישה כדורים, מילאה
בהם את פיה, אבל הצליחה לבלוע אותם מתוך פיה רק אחד-אחד. לכן
את חמשת הבאים הכניסה לפיה בזה אחר זה, ובלעה מיד. לעת עתה היא
הרגישה עדיין טוב, ומהרה להיכנס למיטתה, היא אהבה משום מה את
הרעיון שהעדיפה ללכת למטה במצב הזה, ולא הבינה בדיוק למה. בכל
אופן. נכנסה לחדר, הדליקה את האור, נפרשה לאורך המיטה עם כפות
רגלים מוסטות לצדדים. היא הרגישה שגבה התחתון שוקע כזה, יד אחת
לצד הגוף רפויה, והשניה מקופלת-שעונה על רום הבטן ועל החזה,
כשכף היד תפוסה בחולשה על גבי הצוואר.

מה שעבר לה בראש כעת היה מן שילוב של ניסיון למצות את הרגשת מה
שתחוש אם תחליט בסוף להתאבד, שנקטע מדי פעם בהבזק כזה, ששאל
אותה: "האם החומר כבר החומר כבר התחיל להשפיע עלי?". איכשהו
היתה לה הרגשה שהרצון להבחין איזה הוא הרגע שממנו ואילך היא
כבר נחשבת למושפעת, הוא הרקע של תחושתה כעת, והיא מנסה להתרכז
דרכו, באיך זה להיות מתאבדת. היא מיצתה את כל הערנות שיכלה
להיות לה עד למקסימום והקליטה הכל בתוכה, היא זכרה שאחר-כך
תשוב ותפרש את הרגעים הללו, היא ראתה: המנורה הבוהקת לתוך
עיניה, החלון החשוך, ענפי העץ עמוסי עלים התנדנדו מעט, פינות
התקרה מולה, מדפים מזווית העין. היא לא יכלה לזכור את הרגע
המדויק שבו השתלטה עליה שינה, יום וחצי שכבה בחדר, בערב יום
שבת פתאום פתחה עיניים בבת אחת.

הורידים בקטע החשוף מעצם של אחרי המצח הרביצו לה בקצביות. זה
כמו שהאונות במוח שלה יתערבלו אחת בשניה, כמו בסמל הסיני הזה.
והיתה לה כמו צרבת בתקרת הקיבה שלה, ברוחב שמסביב לשסתום
שמעביר את האוכל הטחון למיצוי, היתה לה בחילה קלה וקצת
סחרחורת. היא ישר ניסתה לקום, התיישבה. ונהיה לה רקע שחור
בעיניים, וחם בתוך הראש ועל גבי המוח. ייצבה רגל אחת על
הריצפה, משבצות-משבצות מחולקות בקווים דקים, שהפירורים עליהם
נראו לה עכשיו חדים יותר. הקפיצה עליה את משקל הגוף, ישרה גם
רגל שניה, וצעדה, טיפה מתנדנדת בהתחלה, אל המקלחת. פתחה מים
קרים בכיור, התכופפה, עמסה מלוא כפיה מים ושפכה על לחייה
ומצחה. השתופפה ושטפה את פני העין ואת פינת החיבור בין הקצה של
העפעפיים העליונים לעפעפיים התחתונים, קרצפה את קורי השינה
שהצטברו שם, אל שטף המים. הסיטה הצידה את מחצית השיער הימנית
שהתפזרה על פניה, בתנועת יד בלתי מיומנת, כמו שחבורת ילדים
הרפתקנית מסיטה קיסוס מפתח מערה חבויה, בהפתעה. על אי, שנתקעה
שם, בגלל שהילדים קפצו לתיבות של פסלים גנובים מלאות קש, בנמל
תעופה נידח למטוסים פרטיים. אישוניה הכאיבו לה במעומעם, במיקוד
אל השתקפותה בראי. הטיפול הזה לא הועיל לסלק את מצב ההתעוררות
שלה. מעלה החך שלה מאחורה, צריברב. אולי אפילו טיפה נפוח. היא
תמכה את כל משקלה דרך חלקה העליון. אל הזרועות וכפות הידיים,
שנשענו על הדופן העבה והקר של החרסינה הלבנה והמעוצבת בחצי
עיגול, עם האצבעות לכיוון גופה.

                                                           
         המשך יבוא...