אחד המדדים לערכיותו של דבר מה היא שרידותו לאורך זמן. למשל
יצירה קלאסית, כמו של שייקספיר, ערכית יותר מיצירה שנכתבה במאה
העשרים, היות וככל שעובר יותר זמן והיא לא מאבדת מערכה - כך
ערכה עולה. דוגמא אחרת: יחסים, ערכם נמדד לפי משך הזמן שהם
מחזיקים מעמד. יחסים בין גבר לאישה שנמשכים יומיים, נחשבים
פחות מיחסים בני שני עשורים. ככל שמשהו ארעי יותר, כך יש לו
פחות ערך. ספר שנמצא ברשימת רבי המכר שבוע, נחשב פחות מספר
שמצליח להחזיק מעמד שלוש שנים. אם לאדם אפשרות לבחור בין שני
חפצים: האחד ישרוד שבוע והשני לכל החיים - ברור במה יבחר. אך
כל זאת רק בתחום הערך הפנימי של דברים, שהרי כשהמדובר על
התדמית החיצונית, המצב הפוך; כאן שולטת האופנה, ומה שוותיק
נחשב פחות ממה שחדש ומתחלף מהר.
כך שכשמדובר בקשר שבין חשיבות ומשמעות מצד אחד, ובין שרידות
לאורך זמן מצד שני - ברור שמדובר על ערך פנימי ולא בערך
קוסמטי, שבא להשאיר רושם ואז לפנות מקומו לרושם חדש.
וגם לא מדובר על ערך נוסטלגי, או של השתוקקות פנטזיונית, אלא
ערך ממשי, משהו שהאדם מוכן להקריב משהו עבורו. ואם הדברים
הכתובים מעלה נכונים בנוגע ליצירות, יחסים וחפצים, על אחת כמה
וכמה זה נכון כשזה נוגע לחיי האדם עצמם.
הבעיה העיקרית הניצבת בפני כל אדם בעומדו מול חייו, מול שארית
חייו - היא עובדת זמניותם, מה שגורם לאיבוד ערכם ומשמעותם -
נוכח עובדה זו. ועל כן, השאלה שאמורה לצוף נוכח המוגבלות של
אורך חיינו, היא: איזה ערך וחשיבות להם, אם בכלל, נוכח העובדה
שראשית הם ייגמרו מוקדם ומהר מדי ושנית, שבעוד כמה מאות שנים,
אף אחד לא יידע שאי פעם היינו.
היום אנו מתייסרים בגינם של טראומות וקשיים, ויוצאים במחולות
על כל הישג והצלחה. אך לו היינו יכולים להתבונן בכל שיאי הגאות
והשפל הללו ממרחק של כמה מאות שנים, איזה חשיבות תהיה להם משם,
מנקודת המבט של אחרי היותנו? ממרחק של זמן, כל הגבעות (של
נצחונותינו) וכל העמקים (של דיכאונותינו) - יידמו לנו כמישור
ישר ומיושר. (ואם כך ייראו מנקודת מבט של כמה מאות שנים, איך
הם נראים מנקודת המבט של הנצח?).
וכבר כתב על כך קוהלת:
"דברי קוהלת בן דוד מלך בירושלים.
הבל הבלים, אמר קוהלת, הבל הבלים הכל הבל.
מה יתרון לאדם, בכל עמלו שיעמול תחת השמש.
דור הולך ודור בא, והארץ לעולם עומדת.
וזרח השמש ובא
השמש ואל מקומו
שואף זורח הוא שם.
הולך אל דרום וסובב
אל צפון, סובב סובב
הולך הרוח, ועל סביבותיו שב הרוח.
כל הנחלים הולכים
אל הים והים איננו
מלא, אל מקום
שהנחלים הולכים,
שם הם שבים ללכת
כל הדברים יגעים,
לא יוכל איש לדבר,
לא תשבע עין לראות
ולא תימלא אוזן
משמוע.
הוא שיהיה,
ומה שנעשה,
הוא שייעשה
ואין כל חדש
תחת השמש".
1]
ולמרות קוהלת ולמרות הנצח ולמרות שאנו יודעים כי חיינו
מוגבלים, זמנם קצוב, וכי הם יסתיימו יום אחד, ואחריהם יהיו עוד
אלפי שנה ואלפי בני אדם - אנו נלחמים על כל פירור של אושר וכל
רסיס של הישג, כאילו כל אחד מהם נרשם לנו בהיכל הנצח, חקוק באש
התמיד לפני כיסאו של בורא עולם.
אנו שוכחים את הפרספקטיבה הבלתי אפשרית של נצח הקיום, את מרחב
הזמן האינסופי שקדם לנו וזה שזה עוד יבוא אחרי כלותנו. אז
השאלה היא: האם יכול בכלל משהו לשרוד מול איסוף הנצח וחוסר
המוגבלות של היקום? התשובה שנתן על כך שייקספיר היא: לא.
"מחר ועוד מחר ועוד מחר
מזדחלים בצעד כושל, מיום ליום,
עד לאות הסיום בספר דברי הימים,
וכל אתמולי ימינו, יאירו בפני שוטים,
הדרך אל מוות עלוב. דעך, דעך פתיל קצר!
החיים אינם אלא צל צועד, שחקן עלוב
המדקלם ומקפץ את שעתו עלי במה,
ואז לא ישמע יותר; הס סיפור,
מלא קול וזעם, מסופר על ידי אידיוט,
ומשמעותו כלום".
(ויליאם שייקספיר, מקבת, מערכה 5, תמונה 5)
אז מה נותר? ובכן, נראה שהברירות העומדות בפנינו נוכח התמונה
העגומה הזאת היא או ניהליזם (ופאטאליזם אפאטי לצידו, כי מה זה
כבר משנה?), או הדחקה של התפיסה בדבר האינסופיות של החלל והזמן
המקיפים אותנו, ולהתמקד בראש הסיכה של תשוקותינו ואושרנו,
כאילו ראש סיכה זה הוא כל היקום והנצח. כמו אותו אדם שקפץ לתוך
בור שורץ נחשים (שניה לפני זה הוא נמלט מאריה ונמר, שרדפו
אחריו) ושניה לפני שהוא נופל לתחתית שורצת הנחשים- הוא נאחז
בשיח הצומח מדפנות הבור, ושניה לפני שהשיח ניתק- הוא מצליח
ללקק כמה טיפות דבש מעלי השיח.
אז חוץ מ'אכול ושתה, כי מחר נמות' - מה נותר? מה נותר בפנינו
מול נצח הזמן, אינסופיות ממדי היקום ומוגבלות חיינו? איך חיים
מול הממדים, הזמן והחלל הבלתי נתפסים הללו? אולי להתנחם בכך
שנחיה בזכרונם של יקירינו ומכרינו, אך גם הם יתכלו וגם אותם לא
יזכרו. ואז נתקיים רק בארכיב תצלומים מאובק, שנותר במגירה
נידחת בדירה של מישהו, עד שהוא מחליט לפנות דירה עמוסה, ולפני
שהוא עושה זאת ישאל: מישהו מכיר אותם? ויזרוק לפח. וזהו. השריד
האחרון להיותנו אי פעם - הושמד. לא היינו (אולי למעט רישומי
לידה ומוות, שיעניינו חוקר קטן לצורך רישומים סטאטיסטיים).
אז זו לא נחמה. אז אולי כפי שהציע קאמי במסה שלו על סיזיפוס:
להתאבד, כי אז בשביל מה לחיות?
או אולי לנהוג כמו שמשון בהיכל הפלישתים; לחיות בטירוף,
בהרסנות, כי במילא כלום לא משנה.
או לחיות חייך כפארסה אירונית, כפרדוקס; לחיות מתוך מודעות
שלמה לחוסר התכלית ועם זאת במאמץ הרואי בוואקום של האין.
מוטיבציה טוטלית בבועה של כלום. לתת את כל כולך בעולם אדיש קר
ואינסופי. להיות כמו הזקן ב'הזקן והים' של ארנסט המנגווי; יודע
שהמאבק ההרואי שלי בדג הגדול היה לשווא, שהרי ממילא הוא גמר
וגם הדגים אכלו את בשר הדג, שהוא תפס בדרך לחוף, אבל מה שנשאר
לו זה רוח הקרב, הוא נלחם. והוא נלחם לא בגלל, אלא למרות. נלחם
בשם משהו זעיר, שהוא רק בינו לבינו. משהו שהוא נושא עימו
כיהלום וירטואלי בתוככי הגוף המתכלה והחיים הזמניים הללו:
כבוד עצמי.
13.8.2004 |
