לפעמים זה כל כך כואב להרגיש מת, לפעמים אתה חייב משהו חיצוני
בשביל להרגיש חי. לפעמים זה לא משנה מה תרגיש, העיקר שתדע שאתה
חי, כי להיות מת בגוף של חי זה כל כך כואב. לפעמים אתה מרגיש
רק קיים. כשמישהו שואל אותך: "מה המצב?" בריקנות מרגיזה וללא
כוונה אמיתית לשמוע באמת מה שיש לך לומר, אתה פולט: "אני רק
קיים. כבר לא חי". והמישהו הזה מחייך כאילו סיפרת איזו בדיחה.
ואתה חושב לעצמך: "מה לעזאזל מצחיק פה?" אבל אתה לא מקבל
תשובה. אתה נאלץ לשים חיוך מזויף על הפנים, להמשיך ללכת ותמיד
לזכור שרוב בני האדם עסוקים בעצמם.
לפעמים כל-כך כואב לך מבפנים. חברי להקת Korn הם היחידים
שהצליחו לכתוב על כאב מהסוג הזה בצורה מושלמת. זה הולך בערך
ככה (בתרגום חופשי): "כל כך כואב לי מבפנים, הלוואי שיכלתם
לראות את העולם דרך העיניים שלי, הוא נשאר אותו דבר, אני פשוט
רוצה לחיות שוב". כן, משהו כזה. לפעמים אנשים ממש בורים. אבל
ממש. כאילו - מי הוא שיצר יצורים כאלה טיפשים? שהרי בני אדם
אמורים להיות חכמים ונאורים, לא? אבל לא... הם לא... לפעמים הם
ממש טיפשים. ויש להם את המשפט המעצבן הזה: "אתה לא לוקח דברים
בפרופורציות", או "תתאפס על עצמך", כאילו שאסור לבן-אדם להיות
עצוב. עצב ובכי הם חולשה. ואני מסתכל אל השמיים ושואל: "ככה
חינכת אותם, אלוהים? ככה גידלת את בני האדם, להיות כאלה
נוראיים? אנשים בורים הם אלה שמעניין אותם כסף. תאוות בצע.
פרסום. יוקרה. עוד כתבה בעיתון, עוד ראיון בטלוויזיה. הם
מתעניינים רק בדברים מוחשיים. גופניים. חיצוניים. אבל מה עם מה
שבלב? מה שבנפש? אנשים כאלה מכעיסים אותי. אנשים בעלי דעות
קדומות וסטריאוטיפים. אנשים כאלה שרק מעניין אותם כסף, או מה
אנשים יגידו, עושים לי חשק להקיא. בגלל אנשים כאלה אני סובל.
בגלל אנשים שלא מבינים מה באמת חשוב בחיים. יעני, אני חוטף את
הג'ננה של החיים שלי מאנשים כאלה. אני פשוט מתחרפן. לפעמים בא
לי לזרוק עליהם משהו. לנער אותם. לגרום להם להבין מה חשוב
בחיים. אבל אני לא יכול לחנך את כל העולם, נכון?

לפעמים כל כך כואב לי מבפנים שכשאני מנסה לדבר עם מישהו על זה
אף אחד לא שם לב. כאילו - אם כואב לי בנפש זה לא מעניין אף
אחד, אבל אם שברתי את היד אז אנשים ישאלו "מה קרה?" ו"הכל
טוב?" או "אתה צריך אולי עזרה?" כשיראו אותי בקניות. אבל
כשכואבת לי הנפש אף אחד לא שואל "מה קרה?" או "הכל טוב?" או
אולי חלילה אם אני צריך עזרה. ואולי אני כן צריך עזרה? אולי לא
הכל טוב? למה רק כאב פיזי מעניין אנשים?

התחלתי לאמץ לעצמי הרגל. כל פעם שהיה לי כואב בנפש, בפנים,
הייתי חותך את עצמי. בהתחלה אנשים היו שואלים "מה קרה?" ו"אוי,
זה נראה כואב" ודברים כאלה. אחרי זה כבר נגמרו לי התירוצים, כי
אחרי הכל כמה פעמים אפשר ליפול במקלחת או במדרגות? וכמה פעמים
אפשר בטעות להיחתך מסכין קצבים כשחותכים בשר? אחרי שנגמרו לי
התירוצים נגמרו לי הסיבות לראות אנשים. כי הם כבר לא שמו לב
לחתכים שלי. הכל נהיה סתמי נורא. הייתי יושב בבית ובוהה
בטלוויזיה. שום דבר כבר לא היה מעניין אותי. הייתי חותך בכל
מקום אפשרי. רציתי לצעוק לאנשים: "תראו! כואב לי!" אבל את אף
אחד זה לא עניין. הייתי צריך צומי. אבל לא היה לי. זה חסר,
כשאין צומי.

בשלב מסוים הכרתי חבר חדש, אחד כזה שהיה שואל: "מה קרה?" ו"למה
אתה עצוב?" ו"הכל בסדר?". לפעמים הוא היה מחבק אותי לפני השינה
ואומר לי: "אל תדאג. הכל יסתדר בסופו של דבר". הוא היה ממש חבר
טוב שלי. אהבנו את אותה המוזיקה ואת אותו האוכל. ועניינו אותו
הדברים שבלב ובנפש. לא עניין אותו שכר הדירה, חשבון החשמל או
מה אנשים יגידו. הוא היה ממש חבר נפש. לפעמים לא הייתי צריך
לדבר. הוא היה מבין אותי. גם לא הייתי צריך להמציא לו תירוצים
על החתכים כי הוא היה מבין. הוא היה איתי כשהייתי חותך את
עצמי. ואחרי זה, כשנפסק הדם, הוא היה מנקה את היד... ושם
פלסטר... ואם החתך היה ממש גדול, או אם זאת היתה כוויה, אז הוא
היה חובש את זה ואז לכמה שניות בודדות בחיים שלי זה נדמה כאילו
למישהו אכפת... ואחרי זה כשהייתי מתעורר מהטריפ הזה בבית חולים
בטיפול נמרץ, כשאיזה רופא מניאק מחטט לי בחתכים בגסות, הבנתי
שזה הכל בראש שלי. ושלאף אחד לא אכפת, ואני היחיד שדואג לעצמי.