סצנה ראשונה: מסעדה.
אני יושבת, ומולי יושב הראל. הוא מדבר על משהו, ואני, במקום
להקשיב, ממקדת את המבט שלי בפנים שלו. נראה אם זה יעבוד.
זה התחיל במחשבה שאולי הפנים שלו הן כמו התמונות האלה עם
הצורות והצבעים שבהתחלה נראה כאילו אין בהן כלום, אבל
כשמתמקדים ממש חזק רואים תמונה שמוסתרת שם. לצערי, זה לא עבד.
דווקא חשבתי שאולי אני יכולה לגלות ככה דברים חדשים, אולי קצת
משמעות בפנים הריקות האלה. עכשיו אני מתנסה בלשנות את תוי
הפנים שלו, וזה דווקא כן עובד. לאט לאט אני רואה את האוזניים
שלו גדלות למימדים לא אפשריים, והשפתיים שלו מתחילות לקבל מרקם
שונה, מימי משהו, וקצת סגול.
אני מגחכת קצת, והשפתיים המימיות שלו מתעוותות למעלה, כנראה
לסוג של חיוך. אני מתפלאת שזה הצליח לי ושהוא לא נעלב. כנראה
התזמון של הצחוק שלי היה נכון. זה גם גורם לו להמשיך בשטף
הדיבור שלו ביתר התלהבות, ונותן לי להמשיך לשחק עם הפנים שלו.

עכשיו הקטנתי את האוזניים ומתחתי את האף בזוית למטה, עד שהוא
מקבל קצה שפיצי. מנסה לחשוב מה זה מזכיר לי. "תגיד, באיזה סרט
היו זוג אנשים שכזה, מתחו את הפנים שלהם?" "אהה.. ביטלג'וס?"
"וואלה, תודה".
ניסיתי לקחת את העיניים שלו ולמקם אותן על הקצה של האף, אבל זה
היה יותר מדי בשביל הדמיון שלי והכל קרס. ועכשיו יושבות מולי
פנים רגילות לגמרי של איזה אחד, הראל, שכנראה לא מבין מה אני
שואלת שאלות על ביטלגו'ס. הוא מסתכל עליי בעיניים, עם הצבע
החום הכי משעמם שראיתי מעולם. כן, עיניים חומות יכולות להיות
מאוד יפות, אבל לא שלו. ובכלל, אני מעדיפה כחולות. הייתי מנסה
לעשות איזה שינוי לכיוון הכחול, אבל העיניים שלי כבר כואבות
ממאמץ. אני מנסה לחייך, ומצליחה. הוא שואל למה אני מחייכת.
"העיניים שלך מזכירות לי משהו". הוא שואל מה. אני אומרת שאני
לא יודעת מה (האמת היא שהן מזכירות לי שנגמר הנס קפה בדירה
שלי, וצריך לקנות). הוא ממשיך בשטף דיבור, שנראה כמעט בלתי
אפשרי, בהתחשב בשיתוף הפעולה המינימלי מכיווני.
אני בינתיים חושבת על השם שלו. הראל. הנה, הלך עוד שם שיכלתי
להשתמש בו בסיפורים שלי. זה קורה לי יותר מדי, כבר מזמן נשארתי
בעיקר עם 'אורן' ו'תומר'. וכן, כנראה שאני אומרת שיש לי יותר
מדי חברים. אבל זה בעיקר בגלל שאני יוצאת עם יותר מדי בנים עם
שמות מגוונים. זהו, מעכשיו אני יוצאת רק עם בנים בשם רועי. כן,
יש מספיק כאלה, וככה לא ייגמרו לי השמות לסיפורים. בקצב הזה
אני אצטרך לקרוא לכל הדמויות שלי בשמות כמו א' או ד' או ר'.
חוצמזה, אני ממילא לא אוהבת כל כך את השם רועי.

הפלאפון שלי מצפצף, קיבלתי הודעה. י' אחד כתב לי שהוא באמת
רוצה שיהיה לי רק טוב. אני כותבת לו בחזרה שאני חושבת שזו לא
משאלה טובה, כי כשטוב לי זה לרוב עושה רע לאנשים. עיניים בצבע
נס קפה מסתכלות עליי במבט שואל. היית מת שאתה בשלב שבו אני
אגיד לך מי כותב לי הודעות. כמה מהאנשים שהכי אהבתי לא זכו
מעולם לפריבילגיה הזו. ומי שכן אמרתי לו, בדרך כלל התחרטתי על
זה בסוף. "תמשיך, לא רציתי להפריע, זה היה מעניין". "אבל את
דיברת". "וואלה?" דיברתי? על מה, לעזאזל? אבל אני רואה שהוא
כבר ויתר ומסמן למלצר להביא חשבון. אין לי התנגדות, אני ממילא
צריכה לקנות נס לפני שהחנויות נסגרות.
בדרך החוצה הוא שואל אותי אם אני בסדר, כי אני נראית חיוורת.
כן, אני בסדר, זה פשוט הצבע שלי.

סצינה שניה: רחוב.
בדרך החוצה אני מתקשרת לאותו י' מההודעה מקודם (אתם יודעים, כל
הקטע הזה שהוא רוצה שיהיה לי רק טוב). בואו נקרא לו יניב,
למרות שזה גם שם שאני חושבת שכבר אסור לי להשתמש בו. "תגיד לי,
מה אתה, פסיכי?" כן, אין לי הרבה סבלנות לזיוני שכל
סנטימנטליים באמצע היום, בעיקר לא אחרי הדייט הזה, שהכאיב לי
בעיניים יותר מבדרך כלל. אבל כנראה שהוא לא פסיכי. או לפחות לא
לפי דעתו. הוא התכוון לחלוטין למה שהוא כתב. אני אומרת לו שזה
יותר גרוע, פסיכי שמאמין אמונה שלמה בדברים שהוא עושה.
אני לא יכולה להגיד שזו הפעם הראשונה שזה קורה, איתו ועם הרבה
אחרים. אבל תגיד לי, יניב, אם אני אגיד לך שהיה לי עכשיו דייט
ממש ממש מוצלח, ובדיוק כשכתבת לי הודעה הייתי במיטה עם הראל,
והסיבה היחידה שהייתי יכולה לענות לך היא כי הוא לקח הפסקה
אחרי סשן מאוד מוצלח של ארבע וחצי שעות, ולכתוב הודעות מאוד
עוזר לי להחזיר את התחושה לכפות הידיים? אתה עדיין רוצה שיהיה
לי טוב? כי וואו, זה היה ממש ממש טוב. אחרי שנתתי ליניב גירסה
קצת יותר מצונזרת של מה שחשבתי, הוא אמר לי שאולי אני צודקת,
ביי, וניתק.
ועכשיו אני שואלת את עצמי שאלה כזו: אם הטוב שלי עושה רע
לאנשים, אבל גם הרע שלי עושה רע לאנשים (לפחות לרובם), אז
באיזו הזדמנות בדיוק אני יכולה לעשות טוב למישהו? (ואז אני
נזכרת בסשן הדמיוני של הארבע וחצי שעות עם נס-קפה, ומתבאסת
שהכל חוזר לזה בסופו של דבר).
השאלה הבאה שלי: איך זה ירגיש, פעם אחת, להתרכז חזק חזק בפנים
של מישהו, ואז לראות את התמונה שחבויה שם? זה כנראה יענה לי על
כמה מהשאלות שאני שואלת שוב ושוב, אבל לא מקבלת תשובה כנה.
כמו: "איך זה מרגיש לך כשאני מספרת לך את זה", או: "תגיד לי,
אבל באמת, מה כל כך מפריע לך". אבל מילא, כבר מזמן השלמתי עם
זה שאני אף פעם לא אקבל יותר מתשובה מגומגמת. לרוב משהו בסגנון
"את מדברת יותר מדי". אני עוצרת בסופר לקנות קפה.

סצינה שלישית: בית.
הדירה שלי מבולגנת. מאוד לא אופייני לי. תמיד הבלאגן בראש
מתבטא בבלאגן בבית. אם אני לא מצליחה לחשוב בבירור אני לא
מצליחה למצוא דרך יעילה לארגן דברים. אני לא יודעת איך זה קרה,
אבל יש לי המון המון דברים. הרבה יותר מדי. אני לא יכולה לזרוק
כלום, אבל בדרך כלל הכל מסודר בצורה מאוד הגיונית. אבל איך
אפשר לסדר כשרואים רק מטושטש? הייתי מסדרת עכשיו, אבל עדיין
כואבות לי העיניים. מסקנה - אני יוצאת ליותר מדי דייטים. אבל
איך אפשר למצוא חבר כשרואים רק מטושטש? קודם מסדרים את הבלאגן
בראש.
בראש שלי לא מסתדר המשפט הזה - אני רוצה שיהיה לך רק טוב. אני
יושבת על הריצפה, ליד השידה של הטלפון. לוקחת פתק ועט ורושמת
את המשפט. ועוד פעם. ועוד פעם. עד שאני לא מבינה אפילו את
המילים שבו, לא רק את המשמעות.
איפה המדחום שלי? 38.3. כן, זה קצת גבוה. כשיש לי חום, זה רק
פסיכולוגי. קצת מצחיק, המוח עובד יותר מדי קשה, אז הוא מתחמם.
אני כמו מחשב ישן, עם מאוורר מקולקל.
מעניין מתי זה נהיה באופנה להיות בדיכאון. ואפילו כבר קצת מביך
להיות שמחים. משפט כמו 'החיים בזבל' איכשהו נשמע הרבה פחות
צורם מאשר 'החיים יפים'. שיחות מוצלחות יותר בדרך כלל מתחילות
בתלונות מאשר בהצהרות טובות. וכשאין לכם מה להגיד למישהו, תמיד
תתלוננו על חום או עייפות או שיעמום או עבודה קשה. בדרך כלל לא
תעירו על כמה השמיים יפים היום, או על כמה כיף לחיות.
אני עלולה להעיר על כמה השמיים יפים היום, אבל אני גם ככה
מסתכלת עליהם אחרת מרוב האנשים. ובדרך כלל אני מזכירה לעצמי
לשתוק.
מחר יש לי עוד דייט, אבל אני לא זוכרת איך קוראים לו. הלוואי
ורועי. הלוואי שלא יהיה עוד איזה טמבל חסר אישיות שרק רוצה
שיהיה לי טוב. שהדבר הראשון שיגיד לי זה שכל עוד אני איתו, הוא
ידאג שיהיה לי טוב. וכל עוד אני לא איתו, ממש לא מעניין אותו
מה יהיה איתי. שישר הוא יישכח אותי.
כשאנשים אומרים לי שהם ראו משהו או שמעו משהו שהזכיר להם אותי,
זה משמח אותי מאוד. אולי אני לא רוצה שישכחו אותי. הייתם
מעדיפים שאחרי שתמותו, יזכרו אתכם לרעה או שישכחו אתכם לגמרי?
פעם ידעתי לענות על זה, אבל עכשיו אני לא זוכרת מה היתה
התשובה. מה זה משנה, העולם בכל מקרה יחליט בשבילי.
הדירה שלי כל כך ריקה בשעות האלה. האור מפנס הרחוב מגיע בדיוק
לפינות הכי ריקות בלילה, וביום השמש מתמקדת בדיוק על הארון עם
הספרים, מה שגורם לי להרגיש הרבה פחות בודדה. המון דמויות
מסתכלות עליי ומנופפות מהמדפים. יש כל כך הרבה דמויות. להרבה
אנשים יש מוחות יצירתיים. למה אני יכולה רק לכתוב על עצמי? למה
אני יכולה לכתוב רק בשעות הבודדות האלו? למה אני לא יכולה
להודות בפני עצמי שהסיפור שלי נגמר? טוב, זה קל. זה כי כשהוא
ייגמר, אני שוב אשאר לבד. חוץ מזה שזה קטע שאף פעם לא ייגמר,
כי כל יום יש לי בראש בלאגן אחר.