תמיד אהבתי את הים.
החוף, החול שנכנס לסנדלים, ריח הים, רעש הגלים, וקשת הצבעים
שיוצרת השמש בשעת השקיעה, כמו עכשיו.
הכי אני אוהבת את הים כשהוא פה איתי, כמובן. כמו עכשיו, הליכה
על החוף, יד ביד, בשקט, אבל לא שתיקה של אי נוחות - השתיקה
הנוחה ביותר בעולם.
רק איתו אני מסוגלת להיות ככה - רגועה וכנה. רק פה, איתו, בלב
השממה עם הריחות והקולות, אני מסוגלת להוריד את כל המסכות,
להפסיק לבדר ולנסות להצחיק את הסובבים אותי, ופשוט להיות אני.

מתחיל להיות לי קר ואני מצטמררת קלות. הוא עוזב את היד שלי
ואני מסתכלת עליו בשאלה, והוא מחבק אותי אליו ומנשק לי את
המצח, ואני נזכרת למה אני פה בכלל.

אנחנו ממשיכים ללכת בשתיקה.
"אתה רוצה...?" אני מתחילה לשאול, מפחדת לשבור את הדממה
הנעימה.
"כן, נשב לאכול," הוא עונה, ואנחנו פונים לכיוון הנקודה בה
פרושה שמיכה ועליה סל פיקניק. הוא מוציא מהסל צלחות עם גבינות
ופירות, ובקבוק יין אדום. אני מסתכלת על התווית ועיני מתמלאות
בדמעות.
חתול שחור על התווית. "גאטו נגרו". היין שתמיד אהבתי, והוא לא
ממש סובל.
הוא מנסה לעשות את הערב הזה מושלם בשבילי. רק בשבילי. הוא פשוט
מושלם מדי. תמיד משתדל בשבילי ומכרכר סביבי ועושה מה שאני רק
ארצה. "רק תגידי," ומי אני שאסרב?
אבל זה עדיין יותר מדי. לא ציפיתי לכזה ערב.

אני מחבקת אותו ואומרת "תודה" בקול חנוק.
הוא מחייך, ואני רואה קצה של דמעה בזווית עינו. אבל הוא לא
יבכה. הוא לא בוכה. הוא אף פעם לא בוכה. כי ככה הוא. תמיד חזק
ואמיץ בשבילי. כדי שיהיה לי על מי ליפול. כדי שיהיה לי את
הביטחון, שהוא תמיד יחזיק אותי. אבל כל כך הייתי רוצה, רק הפעם
הזאת, שהוא יבכה.

הוא מוזג יין לשתי הכוסות, ואנחנו שותים לחיי העתיד, העבר,
ויותר מכל ההווה.
הוא מאכיל אותי בגבינת קממבר ואני, מצחקקת כולי, מאכילה אותו
בתפוח ירוק, על אף התנגדויות עזות מצידו. אחנו סתם משחקים.
נהנים. אנחנו אוכלים ושותים ומדברים בשקט, ברוגע, כאילו כלום
לא קרה.
הוא מדבר על הלימודים. אני עונה. אנחנו מדברים על חברים
משותפים, ההורים ובכלל.
אנחנו ממשיכים הלאה.

שוב הולכים לאורך החוף. הפעם לכיוון אחר.
אני דוחפת אותו לכיוון המים, שירטיב את כפות הרגליים.
הוא צוחק. אני צוחקת. צוחקת כדי לא לבכות. בכיתי עלינו כבר די
והותר.
הוא מסתכל עלי ובמבט אחד קורא אותי. הוא מחייך אלי ואומר לי:
"אל תבכי יותר. די עם הדמעות." מדהים שאפילו עכשיו אנחנו
מבינים אחד את השני כל כך טוב.

הגענו לסוף. למכונית. כאן נגמרת האידיליה.
"אני אוהבת אותך," אני אומרת לו, ומקווה שיזכור אותי לטובה.
"אני אוהב אותך," הוא עונה, "ולא אשכח."
שוב הוא קורא לי את המחשבות.
הלוואי והיינו יכולים להישאר ככה לנצח. הלוואי ולא היינו
צריכים להיפרד. הלואי והייתי יכולה להקפיא את התמונה הזאת ולא
לעזוב אותו לעולם.
למה החיים הארורים והמציאות השנואה הזאת צריכים להתערב?!

נשיקה אחרונה, הוא נכנס למכונית, ואני צופה בו נוסע עד שהוא
נעלם מן האופק.
אני יודעת שאני לא אראה אותו יותר, לעולם.
אהבנו, אבל זה בלתי אפשרי. החיים נכנסו לנו באמצע.