הלילה היה קר וגשום. הייתי במשרד בקומה ה-24, מחכה בקוצר רוח
לשעת הסגירה. נשענתי אחורה בכיסא עם הרגליים על השולחן, סיגריה
ביד ומקשיב לסווינג של בני גודמן בטרנזיסטור על השידה ליד
החלון נוטף הטיפות. זה היה יום חלש, שום דבר מיוחד. שום רצח
בסמטה, שום שוד בנק, שום פשיטות...  לאנשים אחרים זה אולי נשמע
מצויין, אבל לא לאדם במקצוע שלי. אנשים בתחום שלי משלמים את
החשבונות על תחלואי האנושות. אנחנו נוהרים לזירות רצח כמו כריש
אחרי ריח של דם. תקראו לזה מרושע, תקראו לזה לא אנושי, אני
קורא לזה פרנסה.

השיעמום גבר עליי ולא יכולתי יותר להישאר במשרד המחניק הזה.
חטפתי את המעיל והכובע מהקולב והסתכלתי על השעון. חמש דקות
לפני הסגירה... חשבתי כבר שעד שאני אגיע למטה ואם אני אאמן את
הלשון החלחלקה על המלצרית הבלונדה בדלפק הקפה, אני כבר אצא
בזמן ולא אחטוף צעקות מהבוס על נטישת משמרת. מיהרתי לדלת
ועצרתי, כשהבנתי ששכחתי את הגפרורים על השולחן. אז הסתובבתי
להביא אותם. הקופסא לא רשרשה הרבה, מה שאומר שנשאר לי גפרור
אחד או שאני מעשן יותר מדי. הלכתי על האפשרות הראשונה...

קולה של הדלת הנטרקת הקפיץ לי את הלב לשניה, ומתוך רפלקס שלחתי
יד לאקדח וכיוונתי אותו מהר מעבר כתפי והגוף שלי אחריו. נגלה
לעיני מחזה מרהיב. בחורה יפה כמו בברודווי עמדה מולי במלוא
הדרה. בלונדה, גזרה חטובה, סיגריה בפומית, עור לבן ושפתיים
אדומות ושופעות נשיות. היא הייתה לבושה מעיל גשם אפור, שהיה
ספוג מים. הייתי משוכנע שזו מרלן דיטריך, אם לא הייתי יודע
שהחיים שלי יותר מדי בזבל מכדי שמרלן דיטריך תופיע סתם ככה
במשרדי בלילה גשום אחד.
"אתה לא הולך להציע כוס וויסקי לעלמה ספוגה?"
הקול שלה נשמע כאילו היא בלעה מספיק וויסקי בשביל שנינו.
"אני לא נותן וויסקי לבחורות לפני דייט ראשון".
"אני רואה שבכל זאת האצילות לא מתה".
"היא לא מתה, היא במחתרת. פינתה מקומה לשחיתות ותאבת בצע. אני
לא יכול לשלם את החשבונות מאצילות, אז אני אוהב את המצב הזה
איך שהוא. במה אוכל לעזור לך?" שאלתי אותה תוך כדי שהיא נותנת
לי את המעיל שלה, שאותו תליתי.

היא התיישבה בכיסא מולי, שילבה את רגליה החשופות והחליפה
סיגריה בפומית. בלי לחשוב שלפתי את הגפרור האחרון, הדלקתי אותו
וקירבתי אותו לסיגריה. היא שאפה את העשן תוך כדי שהסתכלה עליי
לשתי שניות בעיניים גדולות ירוקות.
"אני צריכה שתחקור בשבילי משהו", היא אמרה ונשפה עננת עשן אל
התמונה החתומה של האמפרי בוגארט, שהייתה תלויה על הקיר.
"אני לא בטוח שהוא אוהב את זה".
"אני לא בטוחה שהוא אוהב להיות תלוי ליד תמונות של
מאפיונרים".
"אדם צריך תחביב..."
"אני רוצה שתחקור בשבילי משהו".
"כנסי מחר בבוקר, אני צריך להגיע הביתה לפני שהאוטובוס האחרון
עוזב".
"זה לא ייקח הרבה זמן. אני רוצה שתגלה מה משמעות החיים..."
המשפט הזה השאיר אותי בתדהמה. כנראה שבכל זאת גם אנשים יפים
צריכים להיכנס לכותונת משוגעים מדי פעם...

"אני יודעת שזה נשמע לך משוגע. אבל אני יכולה לשלם לך הרבה כסף
וממה שאני רואה פה אתה לא נתון בעמדה להתווכח על טיבה של
הבקשה, כשזה נוגע לכסף".
הצבעתי לכיוון החלון ואמרתי, "טיבט בכיוון ההוא. אם את רוצה
הארה רוחנית, אני מציע שתנסי שם, כי את התשובה לזה אני לא יכול
לספק לך. אני בקושי מצליח לאזן את החשבונות ואת רוצה שאני אספק
לך את משמעות החיים?"
"לפעמים הדברים שאנחנו חושבים עליהם כעל נשגבים מבינתנו נמצאים
בדיוק מתחת לאף, אתה לא חושב ככה?"
"לא משלמים לי לחשוב".
"נכון. אז בדיוק מסיבה זו אתה תיקח על עצמך את התיק הזה".

נאנחתי ונשענתי אחורנית בשילוב ידיים. הסתכלתי קצת על החדר ואז
עליה כשהיא לוקחת שאיפה ארוכה מהפומית השחורה. אולי אני באמת
לא במצב להתמקחויות. אני באמת צריך את הכסף.
עיקמתי קצת את הפה, הסתכלתי עליה עם גבות מורמות.
"בסדר, אני מוכן לקבל את התיק".
"מצויין. יש בכיס הפנימי במעיל שלי מעטפה. תוציא אותה ותמצא בה
שלוש מאות דולר".
"אני לא מבטיח לך כלום..."
"גם אני לא".
"מה זה אמור להגיד?"
"זה אומר שאולי איפשהו אתה גם רוצה לדעת..."
"לדעת מה?"
"אתה תדע, כשתגלה את זה..."
"מתי הפכת לחכם סיני? למה התשובות המעורפלות האלה?"

היא לא אמרה כלום. היא לקחה שאיפה מהפומית, הוציאה את הסיגריה,
הניחה אותה במאפרה וקמה מהכסא. היא לקחה את המעיל שלה, לבשה
אותו במהירות וצעדה בתקתוק נעלי עקב אל הדלת. היא סובבה את
הידית, פתחה את הדלת עד לחצי וסובבה אליי את ראשה. "טיבט
בכיוון ההוא", היא אמרה והנידה את ראשה אל החלון. היא חייכה
חיוך קטן ויצאה אל המסדרון. עמדתי שם באמצע החדר דקה, מנסה
לסדר את מחשבותיי. הסתכלתי על השעון. האוטובוס האחרון כבר עזב.
החזרתי את המעיל והכובע לקולב והתיישבתי. מבזק החדשות האחרון
כבר נגמר ואותו החליף הצפצוף של סיום השידורים. פתחתי את מגירת
השולחן והוצאתי בקבוק וויסקי מלא עד חציו. או ריק עד חציו,
תלוי איך מסתכלים על זה.

אני אף פעם לא הטרדתי את עצמי בשאלות קיומיות כאלו. אני פשוט
צריך שיהיה וויסקי בכוס, שתהיה חצי מלאה או עדיפות למלאה.
מזגתי לכוס ולגמתי. פתאום שמתי לב שהמעטפה לא על השולחן.
חיפשתי בכיס של המעיל ולא מצאתי. נזכרתי בפאניקה שהיא אמרה לי
שהמעטפה במעיל שלה, אבל לא הוצאתי אותה. טסתי את הדלת, סרקתי
את המסדרון, רצתי למעלית, היא לא הייתה שם.
חזרתי בעצלתיים אל המשרד. התיישבתי, לקחתי עוד לגימה מהוויסקי
ונרדמתי על השולחן.
צריך לישון, אני צריך אנרגיה כדי לגלות את משמעות החיים
בבוקר...