[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אופיר צביק
/
הקול משומקום

נמנמתי לי על הערסל כשהקול הופיע.
"חצי שעה" בישר לי בנחת.
התעלמתי ממנו והמשכתי להתנענע מצד לצד.
חשבתי שמא זהו תחילתו של חלום בהקיץ או מחיר קל לשלווה שפקדה
אותי.

"עשרים וחמש דקות" חזר ואמר אחרי זמן מה.
פקחתי את עיני האחת והבחנתי אך ורק בקו האופק המתמזג לו
בנחשולים לא ברורים של תכלת עם הים הגדול. לא היה במקום איש
זולתי, הגבעה הקטנה ושני העצים עליהם תליתי את הערסל.
חזרתי ועצמתי את עיני, אף חייכתי חיוך מטופש שכזה, רק בכדי
להרגיש טוב עם עצמי.
דממה, שקט ותנודות הרוח מצד לצד. סחור וסחור. כן זוהי שלווה.
"עשרים דקות" שב ובישר אותו קול מוזר.
פקחתי שוב את עיניי ושוב מאום לא נוסף לרקע הסובב אותי. הים,
השמים, העצים והגבעה.
"סליחה ?" שאלתי בקול , ובכלל לא היה איכפת לי להשטות, אם אכן
הייתי לבד.
"עשרים דקות" השיב הקול משומקום בתגובה.
התרוממתי והתיישבתי על הערסל. מביט סביבי מחפש את מקור הקול.
"היכן אתה?" שאלתי בתמיהה.
"במקום אליו את הולך" ענה.
"ולהיכן זה?" שאלתי.
"למקום בו יש רק אך ורק שלווה" השיב בעליצות מה.
"אבל אני לא הולך לשום מקום!" השבתי, "אני יושב כאן בערסל".
"זה לא משנה, הם יבואו לקחת אותך".
"מתי?!"
"עשרים דקות" פסק.
"מי?"
"הם" השיב ונדם.
היתה בי תחושה.
תחושה שהקול צדק וחוששתני כי הבנתי למה התכוון.
קמתי מן הערסל צועד בצעדים מהירים לעבר הגבעה.
צעד אחר צעד והנה הגעתי לתחילתה.
"חמש עשרה דקות" בישר לי הקול, כאילו רק לראות שהוא עדיין שם.
ולאחר שהשתתק לשניות מספר, המשיך ושאל "אתה יודע, אתה לא יכול
לברוח מהם...".
עצרתי, היססתי ושאלתי "מניין הם יבואו?".
"מעבר לגבעה".
הנהנתי בראשי והתחלתי מטפס, נאחז בסלעים הקטנים.
עוד צעד ורגל דורכת על שיח קטן. יד אוחזת בבקע ויד שניה מושכת
ענף. קצת זיעה, מאמץ ועוד יד מושכת מעלה.
"אני לא מבין" אמר הקול.
"לא מממבין... מה" סיננתי תוך מבין לשיני בעוד אני מתרומם מעל
עוד מכשול בדרכי לפיסגה הקרבה.
"למה אתה מטפס? אתה הרי לא בורח, לא נערך לעימות.. מה אתה
עושה?".
"מחפש חיוך אחרון אמיתי".
הקול השתתק.

"עדין לא הבנתי" שב ושאל לאחר זמן ממושך. אני כמעט וכבר הגעתי
לפיסגה. עוד מספר צעדים.
"כמה זמן נותר לי?!" שאלתי מתעלם משאלתו שלו.
"4 דקות".
"אם כך, אין לי מספיק זמן להסביר, חכה ותראה".
עוד צעד ועוד אחד. הרוח גברה. רגלי מעדה והחליקה מתחת לאבן
קטנה. אך נאחזתי במהרה בסלע אחר.
"הזמן כמעט נגמר ואני עדיין לא מבין!" רטן הקול כילד קטן.
"זה בסדר" התנשפתי כשהגעתי לפיסגה. "עוד מעט תראה".
"אבל נשאר לך קצת פחות מדקה!" התעצבן ואז דמם.
הבטתי לאופק. וכן, הבנתי מדוע השתתק הקול. יכולתי כבר להבחין
בהם.
3 נקודות שחורות שצפו בשמים. היו להם כנפיים והם התקרבו אט אט
לעברי אם כי בנחישות. נאבקים ברוח, באים ליישם את משימתם.
פתחתי את רוכן מכנסי ופיסקתי את רגלי. הם קרבו אלי מאיצים את
מהירותם. שואטים לעברי, דמויות אדם מתועבות, אנשי השאול.
הורדתי את תחתוני וכיוונתי. כשקרבו דייו הצלחתי לפגוע בשתיים
הראשונים.
הקול צחק ואני חייכתי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
חברה שלי היא כל
כך קטנה שפעם
אחת היא עפה
לתקרה עם
השפריץ.

(אחד שחברה שלו
היא כל כך קטנה
עד שפעם היא עפה
לתקרה עם
השפריץ)


תרומה לבמה




בבמה מאז 2/10/00 23:26
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אופיר צביק

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה