אני יודעת, ככה זה בחיים. לכל דבר טוב יש סוף, וגם הדברים שלא
רוצים שייגמרו- נגמרים בסוף.

אז הילדות שלי נגמרה, ואני יודעת שאפשר להיות צעיר גם בגיל
שישים ושזה הכל בגישה, אבל אל תגידו לי לא להיות עצובה...

יושבות על הפגוש של האוטו, מסתכלות על פיסות היסטוריה נשרפות,
מדברות על כמה שזה יפה.

אומרים שצריך תמיד להקשיב ללב, מה קורה אם הלב שותק?

והשעות עוברות, ואני לא רוצה שהערב ייגמר, לפני שאני לפחות
אבין מה אומר הסוף הזה ואיזו התחלה חדשה עומדת לפניי.

אבל הערב נגמר ופיסות ההיסטוריה מפסיקות ליפול ואנחנו נכנסות
לאוטו ונוסעות הביתה בשתיקה.
עוד מעט לא יהיו עוד ערבים כאלו, לא יהיה עוד עצב חמוץ מתוק,
לא יהיה עוד זמן בו נשב ביחד עד השעות הקטנות של הלילה...

ואף פעם לא קרה לי שהייתי באמצע של תקופה וכבר התחלתי להתגעגע
אליה. אבל הנה, זה קורה עכשיו, ובכל השנים האחרונות גם לא
הייתי אף פעם באמת לבד.
אבל גם זה קורה, אז בבקשה אל תגידו לי לא לפחד...

ואני מכירה אתכם... אתם תגידו שזה יפה ושאני מתבגרת, ואני אגיד
שזה עצוב ושסתם הפכתי לפיסת היסטוריה שנשרפת...