"זה הכל בגללך", היא אמרה לי, "את הורסת אותו"
אני לא מבינה ושואלת, "מה? אבל איך, אני אוהבת אותו!" ודמעה
זלגה על הלחי שלי, "והוא אותי". מנגבת את אותה דמעה בודדת,
שיצאה מהלב וחנקה אותי מבפנים.
דמעה בודדת בדיוק כמוני, בדיוק כמו ההרגשה שהייתה לי באותו
רגע, באותו יום.
"הוא לא אוהב אותך וגם את לא אותו, אף פעם לא אהבתם זה את זו,
זו סתם הרגשה של הלב!" היא אמרה בלי להסס, מבלי לחשוב על מה
שאני מרגישה.

שתקתי, נחנקתי, לא יכולתי לנשום, הלב כאב לי כל כך.
וכשהכל נגמר, כשהייתי לבד בחדר רק עם הסכין ביד, חשבתי, 'איך?
איך זו הרגשה של הלב, אם הוא כל כך כואב? למה זה קורה? מה זו
ההרגשה המוזרה והכואבת שמסתובבת לי בלב?
האם זו אהבה? ואם זו אהבה, אז למה זה כל כך כואב? למה זה לא
יכול להיות פשוט ומושלם כמו בחלום?'