עכשיו אני נושמת.

לפני מספר שנים לא ידעתי שיש בכלל פעולה הנקראת נשימה, אבל
עכשיו אני רואה את האדים משתחררים מפי כמו עננים קולטי מים,
שחובקו בנשיקת גחלים לוהטות.
אני שומעת את תשוקת נשיקתם כמו גל תועה שהתרסק על החוף, ואני
כה רחוקה מהים.
יושבת על מדרגות אבן קרות המלטפות את הצריבה שבאחורי, בוהה
בזהב שקיעת הערב. ישנם אנשים עם לב של אבן ויש אנשים שנשברים
כמו אבן, אולם אני רגועה, אינני כועסת, רק מציתה סיגריה
בסיגריה וחושבת מחשבות חיוביות.
חושבת איך להעביר עוד יום בלחיות.
לא אצלוב את נפשי.
בויה דה לה רוזה אטייל כמו בטיול שנתי בחטיבת הביניים בתקופה
שהילדות עדיין לא מתה. אינני קדושה ולא מעונינת להיות קדושה,
רק להנות מטעם הנשימה.
לא מזמן למדתי לנשום והתחושה כל כך טובה. רק לנשום ולשאוף,
לנשום ולאט לאט לנשוף, לא לאפשר לדמעה סוררת מזוינת לנצוץ.
אני מתרוממת ומתחילה לצעוד לכיוון העיר, שמוארת באור קפוא של
בוקר ירושלמי. רוחות עתיקות מלוות אותי בדרכי, עורכות את
מלחמתי בראשי. לנקוב את ההר או להושיט את הלחי?
לזעום במוסר הגיוני אך נורא: "עין תחת עין, שן תחת שן".
תחת תחת תחת.
לנשום, אני חייבת לנשום.
נשענת על עץ עירוני (כמה עצוב לו לעץ) מסדירה את נשימותיי,
נקודות שחורות נוצצות מול עיניי, אני לא רואה כלום.
האם כך חשו הנביאים שניות מספר לפני שהתנבאו?
גם להם היה לחץ דם נמוך בתקופה שלא היו קופות חולים?
איך הם הסתדרו בלי קופת חולים, בלי הידיים החטטניות שבודקות
ומוודאות שהכל שבור, בלי זרוע מנוקבת הנחה על הכתף ואומרת
"יהיה בסדר"?
בוודאי שיהיה בסדר.
יהיה יותר מבסדר ,יהיה בסדר גמור, סידור גמור, מסודרת וגמורה.
אצבעותיי לא יופנו אליך אלוהים, אינך אשם.
קשה לחנך יישויות כשאין דמות נשית בסביבה. אפילו אחד מבניך
נולד בנסיבות לא מובנות, מה שהיום אנחנו מגדירים בשפה המשפטית-
אונס.
איך אני יכולה לכעוס על משהו שלא יכול לעבור את מה שעברתי,
משהו שלא שייכת אצלו המילה "רגש"?
לא.
לא אכעס, רק אנשום.
אנשום ואוהב.
אקח מכחול ואצייר לי כבשה, אצייר לי שושנה, אצייר דף לבן
וריק.

לטמיר, כנרת, תמר, נירה, צאלה, ברוריה ועדי...