בני שבט המצ'יגנגה החיים ביערות הגשם של האמזונס מאמינים שעמוק
עמוק מתחת לעצים ולאדמה ולנהר, פועם ליבו של כדור הארץ והוא
מחוללם של כל החיים בעולם. כשהיה סטודנט צעיר, שמע בהפסקה בין
הרצאה ב"בוטניקה א'" ל"מבוא לביוכימיה של התא" על סיגלית
האמזונס הנודדת, פרח עדין ונדיר שצומח במעבה יער הגשם של
האמזונס. פרח מוזר זה יחיד בכל עולם הצומח בכך שבדרך מסתורית
הוא מזיז את שורשיו בתוך האדמה ומתקדם, באיטיות, בקצב שכמעט לא
ניתן להבחין בו.
גם אם לא ידרוך עליו תנין שיורד אל המים וגם אם לא יזחל עליו
נחש אנקונדה ענק, הפרח יעבור מרחק זעיר מאד עד שייבול. במקום
בו נבל, יגדל פרח אחר, שגם הוא יעבור מרחק זעיר עד שייבול.
בני המצ'יגנגה מספרים שהסיגלית נודדת בחיפוש אחר חבר. אפשר
לקבוע ברמה גבוהה של סבירות שהמפגש המקרי עם המיתוס הזה שינה
את מהלך חייו (כמו שקורה לעתים עם ארועים אגביים) והוא הפך
לבוטניקאי המחלק את זמנו בין הוראה באוניברסיטה ובין מחקרי
שדה, שערך ביערות הגשם של האמזונס מדי שנה.
פעמים ספורות מצא סיגלית נודדת, ופעם אחת בלבד כשכבר עמד לפרוש
ממסעותיו מצא שתי סיגליות כמעט צמודות. במשך שבועות התבונן בהן
מבוקר עד ליל. למען האמת, הוא קצת התאכזב כששום דבר לא קרה, עד
שהן נבלו. באיחור מה הבין שזו תגליתו החשובה. שום דבר לא קרה.
הסיגליות לא זזו ממקומן. ההפתעה השניה חיכתה לו כאשר חפר על
מנת למדוד את שורשי הסיגליות. שורשי שני הפרחים היו שזורים
ונראה היה שהתאחדו לשורש אחד ארוך מאד. השורש היה ארוך יותר מן
העומק אליו הצליח לחפור. עד לאותו יום, מעולם לא נמדדו שורשי
סיגלית, שהיו ארוכים כל כך. למעשה, עד לאותו יום, מעולם לא
נמדדו שורשי סיגלית, שהיו ארוכים מהגבעול. גם אם היה צעיר וחזק
בהרבה ועיתותיו בידיו, לא היה מצליח לחשוף את כל השורש.
המצ'יגנגים מספרים שאת ליבו של כדור הארץ מחזיקים שורשים של
סיגליות שנפגשו. |