דני היה גבוה. דני היה חזק. לדני הייתה המון מוטיבציה להתגייס
לדובדבן. הוא הגיע ללשכת הגיוס לצו הראשון כולו דרוך ומוכן.
מילא טפסים, עשה מבחן פסיכוטכני ממוחשב ופטפט עם מאבחנת
פסיכוטכנית אחת. "אני רק בקרבי, אני!" הוא אמר למאבחנת, שניסתה
להפשיט אותו בעיניה ופחות להקשיב לדבריו. דני חזר הביתה מבסוט
ואמר להוריו: "חי"ר, לא פחות".
חבריו של דני החלו להתגייס. אחד לגולני, השני לתותחנים, זוג
תאומים הלך לחובלים, אחות של חבר התקבלה לטיס ועוד חבר אחד
בגבעתי. דני התגייס אחרון מכל חבריו. שוב פעם הגיע לתל-השומר,
הפעם עם הצו המיוחל. "אחרי שנלחמת בפקקים באיילון", אמר לו
אביו, "אין לך עכשיו שום בעיה להילחם בערבים!". דני צחק ואמו
בכתה.
חברתו של דני, יעל, ליוותה אותו עד האוטובוס. היא הייתה קטנה
ממנו בשנתיים והייתה לפצצה של שכבת י"א. בלונדינית שהטבע חנן
אותה בטוב טעם, טוב לב, יופי נדיר, גוף ששיתק גברים באשר הם,
חזה שיכול היה לגרום להומואים לעבור קבוצה, עיניים שיכלו לגרום
למטבח לצאת מכליו, ישבן שעקב ליטופיו החוזרים ונשנים הועזב
מנהל הבית ספר הקודם שלה (ובמקומו הביאו מנהלת, שהועזבה זמן מה
לאחר מכן ע"ס אותה עילה). פרט לעובדה שהייתה תלמידה מצטיינת,
היא גם הייתה ראש מועצת התלמידים העירונית, קפטן נבחרת ישראל
בכדוריד ומתנדבת קבועה בבית יתומים. וכעת היא סוף סוף מגשימה
חלום, הולך להיות לה חבר קרבי.
יעל חיכתה כבר הרבה זמן לגיוסו של דני. כעת, כשיחזור פעם
בשבועיים-שלושה, יהיה לה יותר זמן להשקיע בתוכניותיה
ועבודותיה. חברותיה אמרו לה שהיחסים ביניהם הולכים להשתנות, לה
לא ממש היה אכפת, אבל הן אמרו לה שאם היא רוצה שהם ימשיכו
להיות ביחד (והיא תוכל להתרברב בחברה הקרבי) היא חייבת, אבל
חייבת, לבכות בבקו"ם. אבל יעל כ"כ שמחה שהוא מתגייס סוף סוף,
שהדמעות לא ירדו. לבסוף היא הלכה לשירותים וצבטה בכוח את
פטמותיה עד שהחלה לדמוע. דני מאוד התרגש כשראה את יעל יוצאת
מהשירותים דומעת וחיבקה ארוכות.
לבסוף קראו בשמו של דני במערכת הכריזה והוא עלה שמח ומאושר
לאוטובוס, לדרכו החדשה - להיות גבר! כמה שעות אח"כ הוא כבר
הרגיש גברי יותר, הוא התעלם מהטלפונים של יעל (כפי שיעצו לו
חבריו) והתרגל למגע הדקרון על גופו ולכבדות הנעליים על רגליו.
לקצין המיון הוא אמר שהוא רוצה להיות לוחם. הנדסה קרבית,
תותחנים, שריון או נ"מ, אבל אם אפשר אז הוא מעדיף גולני,
גבעתי, נח"ל וכמובן שהוא רוצה להתנדב לצנחנים ואם אפשר, אז הכי
הוא רוצה סיירות, פלס"רים ופלחה"נים, אבל מעל לכולם נשארת
הפנטסיה של דובדבן. קצין המיון צחק.
קצין המיון ביום גיוסו של דני היה אילן אלוף, קצין מילואים
במינוי סגן. אבל האמת היא, שאילן אלוף מעולם לא עשה קורס
קצינים. בשירות הסדיר שלו היה אילן נגד אספקה בבסיס מזון
בצריפין. הוא השתחרר בגיל 26 מהשרות, לאחר שהומלץ לו ע"י
מפקדיו לעשות זאת, מכיוון שעלה החשד שהוא לקח חלק ממנות הקרב
לביתו כדי להאכיל את משפחתו. כשהשתחרר מהשירות, החליטה קצינת
סגל זוטרה שיהיה נורא משעשע אם אילן יקבל דרגות ייצוגיות של
סגן וכך למעשה ייהפך להיות סגן אלוף אילן. ואכן, אלוף קיבל
מכתב לביתו בזו הלשון: "רס"ר אילן אלוף, הריני להודיעך כי
התמנית בזאת לדרגת סגן, ברכותיי וברכת מפקדת הבקו"ם".
אילן אלוף צחק לא בגלל דבריו של דני. למעשה, הוא כלל לא שם לב
לעובדה שדני דיבר. אילן אלוף צחק, כי הוא ראה מה כתוב לו
בחותמת. הוא צחק כי הוא הבין לבסוף למה כל הקצינים הכירו את
שמו בחדר האוכל. הוא צחק כי הוא הבין למה כל הפקידות התלחשו
ביניהן כל אימת שעבר לידן. הוא צחק כי הוא הבין שתפקידו החדש
הוא בעצם בדיחה חולנית של הצבא על חשבונו. ההחלטה בראשו של סגן
אלוף באותה הרגע הייתה לנקום בצבא. "הצבא עשה צחוק ממני? אני
אעשה צחוק מהצבא!" הוא אמר לדני ההמום, שלא הבין למה קצין
המיון צוחק לו בפנים. אילן התחיל לכתוב באמוק מטורף, מכתב,
ולבסוף דפק בחוזקה את החותמת החדשה שלו בתחתית והגיש את המכתב
לדני. במכתב נכתב:
1) החייל ח/7441839 דני לביא הינו בעל פרופיל 97, קב"א 56
ודפ"ר 80.
2) לחייל אין בעיות ת"ש או בריאות.
3) לחייל מוטיבציה גדולה לשרת בגדוד חי"ר ונתוניו מאפשרים ואף
מחייבים זאת.
4) עם זאת, מצאתי לנכון לשבץ את החייל במקצוע רכז כוח אדם
במפקדת קצין השלישות
הצבאית בר"ג.
5) על החתום,
"ק/5341738 סגן אלוף אילן,
ק.מיון ראשי, בסיס קליטה ומיון"
דני קרא את המכתב וקרא בבהלה: "אבל רכז כוח אדם זה ג'ובניק,
לא? אני אמור להיות קרבי!". סגן אלוף אילן היכה בשולחנו:
"חייל, אתה מדבר פה עם קצין בכיר! אני סגן אלוף, אתה מבין?!
קרא לחייל הבא בתור! אנחנו צריכים עוד מש"קי חינוך בקריה!!!"
בזה אחר זה יצאו ממשרדו של אילן מחזור מבוזבז של לוחמים. חלק
נהיו פקל"שים, חלק נהיו רל"שים, אבל לא כולם היו כל כך ברי מזל
וחלקם נהיו גם מש"קי ת"ש ומאבחני מחקר. אילן אלוף הושעה
מתפקידו לאחר אותו יום ולא זומן שנית למילואים, אבל את הנעשה
לא ניתן היה לשנות.
דני היה גבוה. דני היה חזק. דני נהיה לרכ"א בשלישות בר"ג. בזה
אחר זה הוא איבד את כל חבריו. הם התנכרו לו והתנערו ממנו וחוץ
מזה נמאס לו לבוא ל"מסיבות סוף מסלול" כאשר המסלול היחידי שהוא
סיים זה קורס של שבועיים בבה"ד 11. יעל עזבה אותו ואף הוציאה
נגדו צו הרחקה וצו המונע ממנו לספר לאנשים שהם פעם היו ביחד.
דני היה שבור, למרות שהוריו שמחו שהוא נמצא במקום בטוח ואף
רכשו עבורו מכונית קטנה כדי שיהיה לו נוח להגיע לבסיס. מבוקר
ועד ערב הוא בילה עם נשים בלבד. היו במשרדו עוד שתי מש"קיות
מלבדו, רינת וליאת. המפקדת שלו הייתה קצינה. המפקדת של המפקדת
שלו הייתה קצינה. המפקדת של המפקדת של המפקדת שלו הייתה קצינה.
הוא היה בודד. לשיא העצבות הוא הגיע יום אחד כשקיבל תלונה על
גילוח מהרס"ר של המחנה, שהייתה בעצם רס"רית.
אבל כל זה התגמד לעומת הפעם שנכנסה המפקדת שלו למשרד והניחה
בפני דני את מגזין "במחנה" ואמרה לו "תראה, דני, אתה מפורסם!".
המגזין עשה פרוייקט של החיילים הכי ג'ובניקים בצה"ל. הוא לקח
מקום שני, מקום אחד אחרי יותם הלפרין, שחקנה של מכבי ת"א
בכדורסל, שהאגדה מספרת שתפקידו הצבאי הוא
מש"ק-להביא-כרטיסים-למשחקים-של-מכבי-למב"ס.
אם אתם מצפים לסוף טוב, כדאי שתעצרו עכשיו ותלכו לצפות בסרט
הנפלא "מוצאים את נמו". אגב, מצטער לקלקל לכם את הסוף של הסרט
- אבל אכן הם מוצאים את נמו. לסיפורנו אין סוף טוב, אבל אם אתם
לא חובבי סרטי וולט-דיסני, אז חכו, זה נהיה יותר גרוע.
דני סגר שישה חודשים בצבא. חצי שנה של סבל, מבחינתו. התפקיד לא
היה קשה וגם לא מאתגר, אבל בשבילו כל פעולה הייתה כמכת סאגר
חזקה בראש. כל תיוק פצצה במוח. כל הקלדה במחשב - ירייה בביצים.
דני, שלא הייתה לו שום בעיה עם בנות טרם גיוסו, לא הצליח
להתחיל עם אף אחת. והרי ידוע, מי תרצה לצאת עם ג'ובניק?
דני סגר חצי שנה בצבא - חצי שנה וכבר החלה לכאוב לו היד. ואז
השתחררה ליאת ממשרדו והביאו במקומה רכ"אית חדשה וצעירה בשם
יונית. יונית הייתה בדיוק שבועיים בצבא אחרי טירונות 00. יונית
הגיעה לתפקיד ללא קורס (דוד שלה הוא שכן של הבחור, שעשה שפכטל
בבית של קצין השלישות הראשי) ומאוד שמחה לשיבוצה הקל"ב.
יונית הייתה יפהפייה, בדיוק הטעם של דני - עדינה, בלונדינית
טבעית, טוסיק קטן וחזה גדול. יונית התחברה לדני במהירות, הוא
סיפר לה את כל השתלשלות העניינים והיא בכתה דמעות של הזדהות.
זה רק חירמן אותו עוד יותר. היא אמרה לו שזה שטויות שבנות לא
רוצות ג'ובניקים, היא אמרה שהיא נורא הייתה רוצה שחבר שלה יהיה
ג'ובניק והיא תוכל לראות אותו כל יום. דני הבין את הרמז והתקרב
לנשקה - ואז היא פלטה שחבר שלה נמצא בפלס"ר גבעתי, ובקושי יוצא
להם להיפגש.
חבר של יונית אכן היה בפלס"ר גבעתי, הכי קרבי שיש. אבל מה
שיונית לא ידעה זה שהוא מסמם שם את המש"קית חינוך ואונס אותה
בקבוצה יחד עם כל הצוות שלו (המש"קית לא התלוננה מעולם, כי כך
היא יכלה לספר לחברות שלה בבית שהיא הזדיינה עם כל החתיכים
מהפלס"ר). וגם כשהוא היה חוזר הביתה, הוא היה אומר לה שאין לו
כח להגיע עד אליה בשישי מכיוון שהוא נורא עייף ורוצה לישון.
והיא, תמימה שכמותה, הסכימה שייפגשו רק בשבתות וכך הוא יכול
היה להיפגש עם המפקד צוות שלו, שביניהם התפתח רומן
הומוסקסואלי, ששניהם אגב, לא הסכימו להודות בו.
דני היה שבור, כשגילה שליונית יש חבר. הוא ממש התאהב בה. דני
ידע שהוא עושה טעות, אבל הוא התחבר עם יונית יותר מסתם חבר
לצבא. תוך חודשיים הם כבר היו לחברים הכי טובים. בהתחלה הוא
היה אוסף אותה לצבא עם מכוניתו מדי בוקר ומחזיר אותה הביתה מדי
ערב, וכשהחבר של יונית לא היה יוצא בסופ"ש- הם היו נפגשים,
יוצאים למסיבות, לסרטים. יונית אהבה את דני ודני היה מאוהב
בה.
במהרה הם נהיו מאוד תלותיים אחד בשני. יונית הייתה מתקשרת אליו
כל אימת שרצתה לבכות לו על הגעגועים לחבר. ודני פשוט רצה להיות
איתה, לדבר איתה, לראות אותה. בשלב מסויים הם לא היו מסוגלים
ללכת לישון בלי שיחת טרום-שינה.
לבסוף דני החליט שהוא לא יכול יותר לשקר ליונית והוא החליט
לספר לה על הרגשות שלו. מכיוון שלא היה לו אומץ לעשות זאת פנים
מול פנים, הוא התקשר אליה. "אני אוהב אותך, תמיד אהבתי אותך.
מאז הרגע הראשון שראיתי אותך, ידעתי שאת הבחורה בשבילי. בחורות
אחרות לא מעניינות אותי, אני לא רוצה לעשות שום דבר חוץ מלהיות
איתך. אני יודע שזה לא פייר מצידי להגיד לך את זה, כי יש לך
חבר והכל, אבל אני ממש רוצה אותך". דני ציפה שאחרי המונולוג
הזה הוא יקבל ניתוק בפנים, במקרה הטוב. הוא ידע שהם יפסיקו
להיות ידידים. לכן, הוא היה כל כך מופתע שהיא שאלה: "אני
מחרמנת אותך?". הוא פחד שזה סוג של משחק שהיא משחקת איתו והוא
ענה בחשד: "מה את חושבת?" והיא אמרה: "אני אגיד לך את האמת,
אני נורא חרמנית סה"כ בין הפעמים שחבר שלי חוזר מהצבא. אולי
נעזור אחד לשני. אתה מעוניין לעשות פון-סקס?". דני לא ממש
הבין, והייתה שתיקה די מביכה, שאותה קטעה יונית באומרה: "אל
תהיה כזה פחדן, רוצה לעשות סקס דרך הטלפון?".
את התשובה של דני, כולל המשך השיחה, אני בטוח שכל קוראינו
הבוגרים יכולים לנחש, ומי שמצפה שאני אפרט- כדאי לו ללכת לקנות
פלייבוי, זה לא סיפור פורנו. כל מי שלא מסוגל לנחש - מומלץ לו
בשנית ללכת לצפות ב"מוצאים את נמו", כדאי לכם! מרלין ודורי
קורעים מצחוק!
הידידות בין יונית ודני מעולם לא הייתה חזקה כל כך. האמון
ביניהם התחזק. כל ערב לפני השינה הם היו מתפרקים הדדית דרך
הטלפון, דבר שהסב לדני אושר גדול - וליונית נתן את הרגשת
הסיפוק שהיא הייתה צריכה, בלי לבגוד ממש בחבר שלה. לפחות לפי
קנה המידה המוסרי שלה.
עברו כמה חודשים ודני שוב הרגיש חולשה, הוא רצה יותר מסקס
טלפוני, הוא באמת רצה את יונית. לחבק, לנשק, להרגיש. היא
התקשרה אליו יום אחד כשידה כבר בתוך התחתונים ורק רצתה לשמוע
אותו עושה את הקול הסקסי שלו והוא אמר לה את שלושת המילים
הנוראיות ביותר: "אנחנו צריכים לדבר". אחרי עוד מונולוג קורע
לבבות שעיקרו היה: "אני לא יכול יותר ככה" הסכימה יונית,
שממילא הייתה נורא חרמנית ואמרה לו: "דני, בוא אליי".
אמנם עברה כבר שנה מאז עשה זאת בפעם האחרונה, אבל המוניטין
שיצא לו של מאהב מושלם התאים לו בדיוק. הם התחבקו, התנשקו,
ליטפו ובעיקר - הרגישו אחד את השני באותו לילה. יונית גמרה שש
פעמים, דני התרגש שהיא אמרה לו שזה שיא אישי שלה.
לבסוף אמרה יונית לדני שאסור לו לספר על הערב הזה לאף אחד. "מה
זאת אומרת?!" אמר לה דני, "את לא מתכוונת להיפרד מהחבר שלך?
אנחנו לא "ביחד" עכשיו?". יונית הרגישה מובכת לרגע ואמרה:
"דני, אני מצטערת שזה המסר שקיבלת. אני סה"כ רציתי לעשות לך
טובה ולתת לך את מה שאתה רוצה. אין לי שום כוונה להיפרד מחבר
שלי. יש לי הרגשה שהוא בוגד בי, אז רציתי להחזיר לו. אבל אני
לא מתכוונת לעזוב אותו. דני, אתה שמכיר אותי כל כך טוב, אתה
באמת האמנת שאני אסכים להיות חברה של ג'ובניק?!".
יונה אלוף הייתה בחודש השביעי להריונה ולכן היה לה קשה לקום
מהספה ולפתוח את הדלת לדוור, שהביא לה חבילה בדואר רשום.
החבילה הייתה מיועדת לבעלה ולכן היא חתמה עליה בשמחה. היא הלכה
לחדר העבודה של בעלה והביאה לו את החבילה: "תפתח, תפתח, נראה
מה זה". אילן אלוף פתח את החבילה בזהירות. בתוך החבילה היה
מונח איבר המין ואשכיו של דני, ולצידם מכתב מגואל בדם:
1) תודה על הסירוס.
2) בהצדעה,
רב-טוראי דני לביא
רכז כוח אדם מקשל"ר
