סתיו הוא קיבוצניק. קיבוצניק בן 16, שנראה ממש כמו שרוך
בלונדיני ומתולתל עם עיניים ירוקות ושרירים מוזרים בידיים,
אותם קיבל כנראה לאחר 4 שנות עבודתו בשלחין. סתיו, שרק לפי השם
שלו, אפשר היה לנחש שהוא נולד בקיבוץ לזוג הורים קיבוצניקים,
חי את כל חייו בקיבוץ, אך משום-מה מאז שהשכל שלו נהיה מספיק
מפותח בשביל להחליט החלטות מעט יותר הרות-גורל מאשר לא לאכול
את הקציצות בגן "חורש", הוא הפסיק להרגיש שייך. הוא הרגיש בערך
כמו ההוא מהסרט הזה על הנמלים, ההוא שמשום-מה לא בדיוק התאים
לו ללכת כעיוור אחרי שיגרה שמוכתבת לו על-ידי אותם "מקרים
אבודים", שכבר נלכדו במלכודת השיגרה ולא יאפשרו למציאות אחרת
להתקיים. בדיוק כך הרגיש סתיו, אך לא היה לו את האומץ לומר זאת
למישהו.

ביום השני לחופש הגדול סיים סתיו את 6 שעות העבודה שלו בשלחין,
ובא לארוחת הצהריים בחדר-אוכל. הוא העמיס על ידו, הפחות כואבת
ושרוטה מסחיבת צינורות השקייה בשדות, מגש וסכו"ם, ומשם, מכיוון
שהיה צימחוני, דילג על-פני דוכן המנות הבשריות היישר אל שולחן
הסלטים. סתיו הרעב העמיס סלטים ככל שצלחתו יכלה לשאת, דחף אותם
מעט הצידה כך שיתפנה מקום לאורז הדביק של החדר-אוכל, והלך למלא
לו שתי כוסות של סודה. ליד ברז הסודה ראה את מיכל, חברתו לספסל
הלימודים, שהייתה גם אחת הבנות היותר יפות שהזדמן לסתיו
להכיר.
"היי, ג'קי! מה קורה?"
"אני מבינה שאתה לא מתכוון לרדת מהכינוי המפגר הזה, הא?..."
"מממ... אני מניח שלא... ג'קי... זה דווקא מתחיל להישמע די
נסבל, לא? איך הפוץ הזה תמיד מצליח?!"
"כן... אוהד די חזק בכינויים..."
"אוף! למה את לא קוראת לו פינוקיו כמו כולם?! מה יש לך נגד
כינויים?!"
"כלום... זה סתם מפגר בעיניי... יאללה, איפה יושבים?"
"מממ... הנה, אני רואה שם את שושה... טוב, נו... את שרית...
נו, הנה... שם... ליד הציור המוזר..."

סתיו ומיכל הלכו לשבת עם אחותה התאומה של מיכל. בדרך ניסה סתיו
לחשוב מה מפגר בכינויים, אבל הוא לא הצליח לחשוב על שום דבר.
"תראו-תראו... ממש נסיך ונסיכת הירקות... מתי כבר תפסיקו עם
הבדיחה הזאת?!"
"זאת לא בדיחה!", ענתה מיכל והרצינה, "זה אידיאולוגיה. זה
ערכים. הייתי ממליצה גם לך לחפש כמה!"
סתיו לא רצה לצאת ריקני או טיפש בעיני מיכל ולכן העדיף לשתוק
מאשר להגיד שהוא לא מבין כל כך מה אידיאולוגיה פה... בשר פשוט
לא היה לו טעים. יותר נכון, מאז ביקורו הראשון באיטליז, בשר
הגעיל אותו...
"טוב... אני לא אתווכח עם ה'תלמידה המצטיינת' של המשפחה... את
פשוט חכמה מדי בשבילי..."
"אוף! אני שונאת אותך!! סתיו בוא איתי לשבת עם אלון. הוא בטח
לא ראה איפה אנחנו יושבים..."
"מממ... אני חייב לעוף... אני צריך לקפוץ למרכול, לפני שהוא
נסגר, לקנות משהו לאמא שלי..."
"טוב... שיהיה... אתה בא היום למוסד?"
"מוסד?... ג'קי... חופש... אין מוסד..."
"אני יודעת, מפגר. סתם נבוא כמה חבר'ה להיות קצת בחדר... ת'בא?
מה זה הפרצוף הזה?! יופי. אז ב-10"
"טוב... יאללה... ביי, ג'קי... ביי גם לך... כפרה... נשמה...
עיניים שלי... אח! בצחוק, תרגעי!"
"ביי... נתראה ב-10..."
סתיו פנה משם, והלך להוריד את הכלים במכונת-כלים.

הוא מיהר למרכול והספיק להגיע, מתנשף, בדיוק כשרוחל'ה כבר
התחילה לנעול את הדלתות.
"סתיו סתיו סתיו... כתוב במפורש בלוח-מודעות בחדר-אוכל, ששעת
הסגירה של המרכול היא 14:00!"
"כן... סליחה... אבל... לא נראה לי שמישהו ימות, אם תתני לי
עוד חצי-דקה לקנות סבון-כלים..."
"אחח... כבר שכחתי עם מי יש לי עסק... המוסדניקים האלה... נו,
אתה נכנס או לא?!.."
סתיו קנה את סבון הכלים שאימו ביקשה וקנה לעצמו את הגלידה הכי
יקרה במרכול, בעלת הטעם האירופאי, שהוא כל-כך אהב. הוא הגיע
הביתה, זרק את עצמו על ספת הבד המתבלה, שהוריו קיבלו
כמתנת-חתונה מהוריה של אימו, הדליק את הטלוויזיה על "VH1",
ותוך 3 דקות, בדיוק כשהתחיל שיר של מטאליקה... נרדם...

סתיו התעורר למשמע קול טריקת דלת חדרה של אחותו והבין מכך שהיה
לה יום רע, דבר שגרם לו להעלות חיוך על שפתיו...
הוא הביט בשעון ה-CASIO המיושן שעל ידו, וזה בדיוק צפצף כאות
לכך שהשעה 6.
"מוזר...", הוא חשב, "יותר מדי 'מוזר' יש לי בזמן האחרון...".

הסלון בביתו של סתיו היה מואר באור עדין ונוגה, שבקע ממנורת
פלסטיק ישנה ומאביקה, וסתיו תמיד חשב כמה שוילונות הבד הסרוגים
ותמונותיהם של כל בני הבית, שכיסו חלק נכבד מקיר הסלון, השוו
לבית מראה של בית מהשכונה של הותיקים. רק זוגות הנעליים שהיו
פזורים בכל פינה שברו את המראה הזקן של הבית ובישרו על כך
שלפחות חלק מיושביו עודם צעירים, שניקיון וסדר עדיין לא נמצאים
בראש סדר העדיפויות שלהם.

סתיו הוא ילדם השני של נחמה ושלומ'ה. מגיל די צעיר גדל סתיו,
יחד עם 2 אחיותיו ואחיו, בשתי הדירות של הוריו הפרודים. הוא
היה בן 6 כשפסקו הויכוחים המטופשים בבית, שרובם סבבו תמיד סביב
אותו נושא- הקיבוץ. אחותו הגדולה הייתה אז בת 9, אחותו הצעירה
יותר בת 4 ואחיו היה אז תינוק בן שנה, כשהסבירו להם ההורים את
פני הדברים ואת ההחלטה שקיבלו. מבחינת סתיו הייתה זאת דווקא
החלטה די נחמדה... הנה, יש לו עוד בית לבוא אליו אחרי הגן, עוד
בית לעזוב בערב כשחזר לגן לישון, עוד בית, משמע, גם עוד
צעצועים... רק כשהסתיימה פתאום הלינה המשותפת וסתיו החל לישון
בדירותיהם של הוריו, חש סתיו בבלבול ועצב עקב כך שהיה צריך
ללכת כל לילה לישון בבית אחר... "איך הם יכלו לעשות לי את
זה?!", הוא תהה.

ביום חמישי התעורר סתיו כרגיל בשעה רבע לחמש. חיש-מהר קפץ
מהמיטה אל תוך נעלי הבית הבלויות והחמימות שלו, ונכנס לחדר
המקלחת לצחצח שיניים. מכיוון שבשלחין תמיד מתחילים לעבוד
מוקדם, לפני זריחת השמש, חדר האוכל עוד לא היה פתוח, ולכן היה
על סתיו לנסות את מזלו בכל בוקר ולנסות לטגן לו איזה ביצת-עין.
בשעה חמש ועשרה יצא סתיו, כבכל בוקר, לאסוף את חברו אלון.
הקשר של סתיו ואלון היה הפכפך ביותר; אי אפשר היה לנחש איפה
ומתי יפרוץ ריב או משבר בינם.
סתיו הגיע לפתח ביתו העצום של אלון, הבן של מזכיר הקיבוץ,
ונעמד שם חובק את צלעותיו בידיו עקב צינת הבוקר, שאפפה אותו.
הוא סינן שריקה מאוד ייחודית ומסוימת מבין שפתיו, וכעבור כעשר
שניות באה התשובה, מהחדר של אלון בקומה העליונה: "שתי דקות
יורד!", צעק אלון חלושות בקול הסיגריות העמוק שלו. "בא לך
להסביר לי אחת-ולתמיד איך לא נמאס לך לדבר כמו רפי
'החייל-שאף-פעם-לא-השתחרר' מאירסון?!"
"למה אתה מתכוון, קודקוד? עבור."

כן, כזה היה אלון, תמיד כשלא היה בפיו את המענה המצופה ממנו,
הוא היה מתחמק בבדיחה. סתיו ואלון צעדו בשבילי הקיבוץ מקצהו
האחד למשנהו בשביל להגיע למשרד של יגאל, שהיה מנהל הענף בו
עבדו- ענף השלחין. כשהגיעו לחדר-אוכל, הצמידו את ראשיהם
לזגוגיות בשביל לבחון את הלוח עליו היו כותבים את מנות היום,
מאז הגיעה מגיפת ההפרטה לקיבוצם:
"אתה מצליח לראות?", שאל סתיו.
"אוייש!", השיב לו אלון, "שוב עוף מכובס... שוב מקרוני... שוב
קציצות... מתי כבר יתחילו להכין פה אוכל אמיתי ולא את האוכל
שנשאר במטבח מהמאגרים של תש"ח?!"
"כן... בוא נעבוד כולנו באקונומיה כמו שולה ואז נתחיל להנות
מאוכל אמיתי בבית שלנו. אני מתחיל ברצינות לשקול להתפרץ
לחדר-אוכל בשיחת קיבוץ הבאה ולספר להם על ה"קניות", שהיא עורכת
שם!"
"כמובן, סתיו... אני בטוח שאתה מספיק לא-אישה בשביל לעשות את
זה... חוץ-מזה, לאף אחד לא אכפת מה שולה גונבת מהאקונומיה! גם
לך לא! אז תפסיק לשחק אותה!!!".
ההתפרצות האחרונה של אלון גרמה לכך שבכל שש שעות העבודה סתיו
ואלון לא דיברו ביניהם, דבר שהפך את יום העבודה לארוך ומתסכל
במיוחד...

כרבע-שעה לפני תום העבודה הודיע אלון לצ'אביק, 'הפלח-האחרון',
האיש שהיו נתונים תחת פיקודו, שהוא צריך ללכת למרפאה, כי האוזן
שלו פשוט "נמסה" מרוב כאבים. לאחר הטפה של שלוש דקות מפי
צ'אביק על כמה שהמוסדניקים של היום עצלנים ורכרוכיים הוא הסכים
לשחרר אותו (עם הבטחה שביום העבודה הבא הוא ישלים את עשר הדקות
שיחסיר... אך הייתה זאת רק עוד 'הבטחת-אלון'- היא לא נועדה
להתקיים...). סתיו ידע שאלון הולך למרפאה כשם שאבא של אלון
מעוניין בהמשך קיומו של חזון הקיבוץ הישן... אלון רק לא רצה
לעלות עם סתיו יחד לחדר האוכל בשביל למנוע את השתיקה המביכה,
שתהיה נושא ההליכה הארוכה שלהם. וסתיו הודה לו על כך...

"צריך לתלות את הבן-אדם, שהגדיר את המילה 'מביך'!", שמע סתיו
את אלון אומר בשעה שהתיישב בשולחן יחד איתו, עם מיכל, עם רונן
ועם צליל.
הוא אמר "שלום" וזכה ליחס מכל יושבי השולחן, פרט לאלון.
מיכל, ששמה לב לכך, ולמעשה הייתה רגילה כבר לתופעה, גילגלה
עיניים ואמרה בייאוש:
"שוב... מה הפעם?..."
"עזבי אותם, ג'קי. כבר מהגנון אנחנו רגילים לשטויות שלהם.",
אמרה צליל.
"אז כשלאחרים יש ריבים זה שטויות? אבל כשאת רבה עם המושבניק
המפגר שלך, אנחנו צריכים פשוט לשבת ולשמוע! בואי, אני אגלה לך
משהו: זה פשוט ל-א מעניין א-ף אחד! אפילו לא את ג'קי!", אמר לה
אלון בזעם.
"תודה, אלון. אבל אם אני אהיה ממש-ממש צרודה ואני אצטרך מישהו
שידבר במקומי- אני אבקש ממך."
"אלון, יא חמור אחד! אתה יכול להיות ממש מגעיל לפעמים.", אמר
סתיו והצטרף אל מיכל בנעיצת מבט קר בפניו של אלון.
"חבר'ה, חבר'ה... בואו נרגיע את הרוחות... אתם מעוניינים
בלהירגע?...", אמר רונן במבטא אמריקאי משעשע, והצליח להעלות
חיוך על שפתותי כל הרביעייה.
"יאללה, אלון... אל תהיה כזה כבד... תירגע קצת... אתה בא אליי
היום לקחת את הרשימת ציוד למחנה?", שאלה צליל.
"את, עד שאת לא נפרדת מהגורילה המושבניקית שלך, פשוט אל תדברי
איתי.", ענה לה אלון בקולו העצבני.
"שקט כל הנוכחים!... כבוד-בן-המזכיר נושא נאום...", אמר רונן
בבדחנות.
"זה לא מתאים כרגע, רונן. תגיד, אתה לא מתבייש, אלון?! לפעמים
אתה פשוט בנזונה!", התפרצה מיכל. היא וצליל קמו להוריד את
הכלים והותירו את שלושת הבנים לשבת. בלי לומר מילה קם אלון
והלך גם הוא לעבר מכונת הכלים.

"תגיד, סתיו, זה רק אני... או שאין יותר קיבוץ?", אמר רונן
בקולו הענייני ופניו היו רציניות אף הן, עד שהוא נשבר ועווית
חיוך נתגלתה לה.
"אחח רונן...", אמר סתיו בקול של 'מה הייתי עושה בלעדייך...',
"מה קרה לנו? איך כל כך השתנינו?"
"זה הטבע, ישישי... אבל חפיף, אתה תראה שהכל יחזור להיות בסדר
מתישהו... איכשהו...".
והם ישבו להם והאזינו לשיחות החוזרות-ונישנות של חברי הקיבוץ.
"תאמין לי, דבר ראשון שאני עושה אחרי הצבא, זה לעוף מהכלוב
הזה...", אמר רונן פתאום.
"עזוב... למה לך? יש לך פה הכל... לא צריך להתאמץ."
"צודק, בעצם אני אנצל אותו עוד קצת ואלמד תואר ראשון על חשבונו
ורק א-ז אעוף מפה.", התבדח רונן.
"אני עוד לא מבין מה רע לך פה..."  
" 'סתכל על המקום הזה! אנשים תקועים פה כל החיים שלהם. לא
מגשימים את עצמם, משעבדים את עצמם למען אנשים אחרים, לא
מתקדמים, לא זזים... הקיבוץ פשוט תוקע אותך, אחי..."
"המממ... אתה יודע מה? לא חשבתי שאי-פעם ייצא לי להגיד את זה,
אבל אני חושב שאני מבין אותך..."
"כן-כן, אני גאון, אני מלך, אני תותח, כפרה עליי... יאללה,
ת'בא הביתה?"
הם יצאו מהחדר-אוכל, ואז התפצלו איש-איש לדרכו. השיחה האחרונה
עם רונן נתנה לסתיו המון חומר למחשבה. למעשה גם סתיו חש ככה,
אבל רונן הצליח גם להגדיר את זה, לגרום לסתיו לראות זאת יותר
בבהירות. 'אני לא מתכוון להיתקע', הוא חשב, 'אני לא מתכוון לתת
לשגרה לנוון אותי. אני מתכוון לחיות בשביל עצמי, קודם-כל.'

התחלתי לכתוב סיפור ואני בונה על משהו ארוך.
אני חסר ביטחון לחלוטין לגבי הכתיבה שלי ולכן החלטתי להעלות את
ההתחלה רק בשביל לקבל מעט ביקורת על סגנון הכתיבה, הזרימה,
התוכן וכו'. תודה.