כל פעם כשהיא חוזרת לבית ההוא, בקצה המדבר, היא אומרת שלום
לרגע, מנשקת פנים לכאורה מאושרות, מורידה תרמיל מאובק מעפר
הדרך, לוקחת עיתון, לוגמת מהמשקה הקר, ואז נכנסת לחדרה.
היא מתיישבת בדרך כלל, עם הרגליים למעלה, מסביב ערמות בגדים
שאמא סידרה עם כל האהבה שאפשר וקיפלה היטב עם כל החום שעוד
נותר... הכל לרגע קט מסודר, עד שהיא נכנסת לשם.
חדרה שלה מימי ילדותה, נותר כמעט כמו שהיה, התמונה הישנה על
הקיר המכוסה בטפט שכלל וכלל לא רצתה, הוילונות הכבדים, המיטה
הקרועה, השטיח האדום, האקווריום היתום שנותר ריק מדגים, רק
עובש ומים מלוכלכים.
היא יושבת שם רוב הזמן לבדה, בידה ספר שמתחלף כל הזמן כי את
הקודם היא כבר מזמן סיימה, בעיתון קוראת את כל מודעות האבל
שיש, ועוברת על כל תוכנו מהסוף להתחלה.
מדי פעם אני דופקת על דלת חדרה, בעוברי במסדרון הצר אל חדרי
שבקצה. היא עונה בקול חלוש ודי רציני, כאילו היא ממהרת, ואין
לה זמן בכלל, ומי זה שמפריע לה כך פתאום. כשאני נכנסת היא
מביטה בי במבט זר. בעיניה נדמה כי אני לא אחותה, אני לא מוכרת
לה בכלל, אולי הדמות הרעה מהספר ההוא שקראה. אני שואלת לשלומה,
רוצה לספר לה גם על השבוע שעליי עבר, על ההוא ועל ההיא. היא
מביטה בי בעיניים רציניות מבעד למשקפיים עבות, הגבות מורמות
בקשת רחבה ורק שותקת שתיקה רמה.
ואני רוצה כל - כך לגעת בה, לעבור את המחסומים, אני רוצה כל כך
לדבר אליה ולדעת מה מציק. ולא מצליחה לעבור את המחסום. והרי
היא אחותי, והרי היא בשר מבשרי, דם מדמי...
פעם הצלחנו קצת לדבר, ועיניה נמלאו דמעות, והיא בכתה על כל
הזמן שאבד, על מה שרצתה ולא הצליחה למצוא, על מה שמצאה וכלל
וכלל לא אהבה. ואני לא יכלתי לנחם, וכל מילותי אבדו בחלל הסלון
הגדול שאבא ואמא הרחיבו כדי שנוכל להרגיש יותר את עומק
הניתוק.
אחרי זה היא כבר לא בכתה, בהתה שעות בטלויזיה, מדי פעם צחקה,
קמה למקרר וחזרה, נסעה לשבוע ושוב חזרה.
עכשיו היא פה, מרחק נגיעה, אני מביטה בה והיא לא רואה, לא
רואה...
אני רואה כאב, ולא יכולה לגעת בו, אני רואה דמעה שלא מצליחה
לרדת מעין בוכיה,
ואני רואה שרע לה, ולא מבינה, לא מבינה...