החבר הראשון שהיה לי הכרתי רק לקראת גיל 13.
לא היה לי לפני כן חבר טוב.
פאק, לא היה לי לפני כן חבר.
עד גיל 5 גרתי בגילה.
ואז ההורים שלי עברו לשכונה שרק התחילו לבנות אותה והיו לה בסך
הכל אולי 10 מבנים באותו זמן.
פסגת זאב. גרנו שנה בדירה שכורה ואז עברנו לווילה שההורים שלי
בדיוק סיימו לבנות.
רשמו אותי לגן וכל יום אחרי הגן הייתי צריך ללכת לאומנת (בייבי
סיטר). אני ועוד 2 בנות. כבר לא זכור לי במדויק מה הלך שם אבל
כן זכור לי באופן כללי שנפלתי על 2 בנות מתעללות (פיזית).
שתקתי.
חנון, יורם, לפלף ובמושגים יותר רצינים אדם שהוא פשוט לא מקובל
בחברה (טוטאלית).
זה מי שאני עד סוף חטיבת הביניים.
עברתי המון בתשע שנים אלו של יסודי וחטיבת ביניים. וגם לאחר
מכן אבל במובנים אחרים. רכשתי המון נסיון חיים. נהייתי אדם
כבד, חושב, פסיכולוג עצמי וסביבתי,ציני מוחלט (לפעמים רק
במחשבות), קר רוח בצורה מוחלטת, בעל ראש קרימינלי ופסימי
במיוחד. זה כבר קבוע לי בשורשים של האופי.
מה כבר יענה לכם אדם שמכיר אותי שנים. אולי הוא יגיד עלי שאני
בחור טוב, אולי תמיד עוזר ואולי שסבבה להיות בחברה שלי. תשאלו
אותו אבל איך אני בתור בנאדם. איזה מן אישיות יש לי. את זה אף
אחד לא יכול לומר עלי חוץ ממני. אנשים מכירים אותי שנים ועד
היום הם לא יודעים מי אני.
Life's a bitch and then you die, so fuck the world and stop
bothering me, BYE!
אם שואלים אותי אם אני חושב שהייתי או אי פעם אהיה מאוהב? אני
נותן תמיד את אותה תשובה.
אני לא מאמין במילה. האם אהבתי מישהי פעם? האם אני אי פעם אוהב
שוב? אם הכוונה פה לשים את הבחורה לפני, ולדאוג לה בהכל כולל
רגשית, נפשית, רוחנית, פיזית ומוחשית אז התשובה היא כן. כי ככה
התנהגתי כלפי חברות לשעבר וככה אני מתכוון להתנהג עם החברה
שתהיה לי.
אורך של לימודי יסודי לוקח 6 שנים. 6 שנים של סיוט. 6 שנים של
חרם חברתי רק בגלל שקיבלתי בתורשה את מבנה הגוף של אבא שלי.
שומן.
לא היתה ילדה שהסכימה לדבר איתי, וכל פעם שהייתי בסביבה היו
הבנות מוצאות עיסוק... במקום אחר.
לא היה לי אפילו חבר אחד. זה הגיע אפילו למצבים מעליבים ביותר.
תופסת.
איך אתם הייתם מרגישים אם הנתפס פתאום מצביע וצועק מול כולם
"לא אכפת לי מה יקרה, רק שהוא לא יגע בי". כבר לא היה לי שם.
כבר לא הייתי קיים. הפכתי להיות "הוא" (אם בכלל).
מצורע... זה בדיוק מה שקרה למצורעים. תבדקו בהסטוריה האנושית.

פשוט חברתית מנודה, ומנודה זו מילה קלה מידי למה שבאמת קרה
ביסודי.
וזה לא כל מה שקרה ביסודי.
כשעברנו לפסגת זאב גרנו במשך שנה בדירה שכורה, עד שיסיימו
לבנות את הווילה שבה התכוונו לגור.
כשעברנו לווילה הייתי הולך כל יום מביה"ס עד הבית. הליכה של 30
דקות בערך.
החמש דקות האחרונות היו הליכה בין ווילות שעוד לא סיימו לבנות
אותם.
הרבה ערבים בונים מסביב.
זה קרה בכיתה ב'. חזרתי הביתה כרגיל בהליכה היומית שלי.
עמד שם ערבי ששאל אותי לאן אני הולך. אמרתי לו שאני הולך
הביתה.
הוא הזמין אותי להכנס לווילה הלא בנויה שהיתה מאחוריו.
הצבעתי לכיוון הכללי שבין המבנים כדי לציין שאני הולך הביתה.
התחלתי ללכת.
הוא תפס אותי ביד והכניס אותי בכוח לווילה.
לקח אותי לפינה שאי אפשר לראות אלא אם נכנסים לאותו חדר בוילה.

הוריד לי בכוח את המכנס והתחתונים. פתח את המכנס שלו.
הוא אנס אותי.
את הכאב אני לא מסוגל לתאר. אני זוכר שבאופן כללי כאב לי.
אבל הזכרון (כנראה מהטראומה שבעניין) כבר נמחק כליל.
אני יודע שכאב לי כי אני זוכר שצעקתי ובכיתי מכאבים אבל את
הכאב עצמו אני פשוט לא זוכר.
לאחר זמן מה שנראה כמו שנים (באופן מעשי יכול להיות 5 דקות
ויכול להיות חצי שעה)
נכנס ערבי אחר לחדר וראה את מה שקרה שם. הוא נראה הרבה יותר
מבוגר.
הצביע על הווילה הלא גמורה ואמר לו משהו בערבית. לפי הטונים
שבדיבור כנראה אמר לו לחזור לעבודה.
הוא אפילו לא התייחס אלי. ושוב... לא הייתי קיים יותר.
לבשתי את המכנסים ורצתי בהיסטריה ובכי הבייתה. אחותי כרמית
הייתה בבית.
היא ראתה אותי במצב שהייתי. תפסה אותי וניערה אותי.
" מה קרה?" היא שואלת.
ואני בהיסטריה מוחלטת, לא מסוגל להרגע, עניתי "אני חושב
שנאנסתי".
תוך בערך חצי שעה היו ההורים שלי בבית כששמעו זאת והם הביאו
משטרה.
כששאלו אותי השוטרים איך הוא נראה, מה בדיוק קרה. כבר אז לא
יכולתי לענות.
איך הוא נראה? אני לא יודע למרות שראיתי אותו בברור, אני בטוח
בזה.
מה בדיוק קרה? לא יודע. כאב לי, אבל לא זוכר את הפעולה עצמה.
כל מה שאני זוכר בעצם שהיה כאב ואפילו כאב עצום אבל מה הייתה
הפעולה שגרמה לכאב אני מאז ועד היום יכול רק לנחש. כל מה שאני
זוכר בעצם זה את הזין שלו. את הזין שלי. ואת העובד שבא אחר כך.

מה שכן, ידעתי בדיוק איפה זה קרה.
השוטרים עשו לי סיור בשכונה במטרה למצוא אותו. מעבר לזה הסיפור
פשוט נשכח.
זה נראה כאילו רק אני זוכר את זה. זה נראה כך, שאם תשאלו את
ההורים שלי, הם כנראה לא יזכרו.
במהלך כיתה ב' בלי קשר בכלל לאונס יום אחד חזרתי הביתה והחלטתי
שאני לא מתכוון לעשות שיעורים לפני הכל כמו עד אותו יום.
ההורים שלי כעסו אבל הבליגו.
אמרתי לעצמי שאם זה כך אז אפשר להמשיך לא לעשות שיעורים. זאת
היתה טעות מצדי
הציונים שלי ירדו משמעותית וההורים שלי בכלל לא היו מרוצים.
אבל אני כבר פיתחתי הרגל של אי הכנת שיעורים.
ההורים שלי התחילו להכות אותי רק בגלל ציונים לא עוברים.
במשך הארבעה שנים אחר כך מאותו רגע שהתחילו להכות אותי, כך
עברתי את היסודי.
ה"הוא" שנאנס.
אני זוכר אפילו מקרה שבו יצאתי מהבית במטרה לברוח מאבא שלי
ששוב הרים את ידו עלי.
רצתי עוד ועוד ואבא שלי... הוא אחרי מנסה לתפוס אותי. אני יודע
בדיוק איפה הוא תפס אותי. ועל פי המיקום לקח לו רבע שעה לערך
לתפוס אותי. הוא תופס אותי, הופך אותי, ונתן לי מכות בכל הכוח
בישבן.
ברחוב מול כולם. לא יודע אם היה שם עוד מישהו אבל זה כבר לא
משנה דבר.
בעקבות כל הדברים הנ"ל שקרו לי הייתי הולך לביה"ס בבוקר וחוזר
בשעות הערב המאוחרות.
פשוט הפכתי במשך מספר שנים להיות ילד רחוב. מזל שלא קרה לי
כלום.
לפני כיתה ג' הייתי בפעם האחרונה בקייטנה.
בסוף הקייטנה היה שם מדריך שהיה גם מאמן טניס.
הוא החליט לבדוק תלמיד תלמיד עם מחבט טניס. עלי הוא אמר שיש לי
פוטנציאל.
ההורים שלי רשמו אותי מיד לחוג טניס.
במשך 13 שנים אחר כך שיחקתי טניס. כיום אפילו יש לי תעודת מאמן
טניס רשמי.
אני לא משתמש בזה כי אני אולי למדתי לאהוב את המשחק אבל זה רק
תחביב.
כשההורים שלי רשמו אותי לחוג אני ראיתי בזה חלון.
חלון שבו אני יכול לברוח מהמציאות למקום אחר. מקום שאף אחד לא
מכיר אותי.
אפילו אם זה היה רק לכמה שעות פעמיים בשבוע.
זה היה מספיק כדי לשכוח לזמן קצר מה מחכה לי בחיים האמיתים.
עם הסטוריה כזאת מהיסודי תתארו לעצמכם איזה מן ילד מגיע לחטיבת
הביינים.
אם מנסים לנתח זאת פסיכולוגית, הילד יכול ללכת לשני כיוונים.
כיוון קרימינלי של ילד ההורס את הסביבה או את עצמו (או
שניהם).
או כיוון של ילד כל כך מופנם ופגוע שאפילו אם היה רוצה להשתלב
בחברה מסביבו,
היה פוחד לעשות זאת. פשוט ילד סגור עד כדי כך שזה פשוט הופך
לאדישות ואטימות סביבתית.
אפשר להבחין שפרטתי יותר על הכיוון השני כי זה בדיוק מה שקרה
לי.
כשהגעתי לחטיבת הביינים ההורים שלי הפסיקו להרביץ לי. אולי הם
הגיעו למסקנה שזו לא הדרך.
נפלתי על כיתה של עברינים קטנים.
אם ראיתם פעם סרטים על תלמידים שבוחרים קורבנות ומתעללים בהם,
אז אני אחד הקורבנות.
באותה בכיתה שהייתי בה 7-8 ילדים החליטו ליצור חבורה שבוחרת
2-3 קורבנות.
לי כנראה היה ביש מזל באותה תקופה, שכן הם בחרו אותי.
גם בשלוש שנים אלו הייתי לא מקובל בצורה משמעותית אבל לפחות לא
הייתי כמו מצורע כמו מקודם ואנשים הכירו בקיום שלי... לפחות.
בחבורה הזאת (או הכנופיה, איך שאני קורא להם) הם היו עושים כל
מה שיכלו חוץ מלהשתמש בחפצים.
כשהייתי יוצא מהכיתה הם היו מחטטים לי בתיק.
כשהיה עובר אחד מהם לידי הייתי מקבל מכה בראש ולא, לא החזרתי
להם כי אם חלק מהילדים מכנים אלימים אז אני הייתי ההפך הגמור
מזה, אדם שיכול בקלות להקרא רכרוכי.
כשהייתי יוצא מהבית לביה"ס או מהבי"הס לבית הם היו ביחד, מנסים
למצוא אותי.
וכמעט תמיד היו מוצאים אותי.
כל פעם שהיו מוצאים אותי היו עושים בי לינץ. אין מילה אחרת
מאשר לינץ.
אני אתן רק דוגמא אחת מתוך עשרות שאני יכול לתת.
אני הולך בכביש צדדי מנסה להגיע לביה"ס. הכנופיה הזאת מוצאת
אותי ומקיפה אותי מכל הכיוונים.
מה כבר ילד אחד יכול לעשות מול 8 ילדים?
הם מתחילים לתת לי מכות רצח בכל הכוח.
תנסו לדמיין ילד בן 12 שוכב בתנוחת עובר בדיוק במרכז הכביש
הצדדי, ומסביב 8 ילדים אחרים מכניסים בו בעיטות רצח, בכל בכוח,
ללא רחמנות.
אם זה לא נחשב לינץ אז מה כן?
אותו מקרה הסתיים בכך שבדיוק בא רכב במעלה הכביש. כמעט דרס
אותי.
אותם הילדים פשוט ברחו מהמקום והשאירו אותי שוכב שם מספר
סנטימטרים מהגלגלים של הרכב.
הנהג כנראה ראה אותי רק ברגע האחרון.
הנהג... או יותר נכון הנהגת... למזלי היתה בת דודה שלי.
לקחה אותי אליה הביתה וטיפלה בי.
כשההורים שלי גילו את כל זה , הם ניסו לעזור.
מה הם בדיוק עשו לא יודע אבל מה שלא עשו זה לא עזר בגרוש.
פניתי להורים, פניתי למורים, אפילו ניסו ההורים שלי איתי,
לפנות לגורמים רשמיים.
כלום לא עזר. כל זה היה בערך חצי שנה, אולי קצת יותר.
אז מה קרה שגרם להם להפסיק?  הזמן.
הזמן עשה את שלו.
אבל יש מקרה אחד עם אחד החברה האלה שאני פשוט לעולם לא אשכח.
אני זוכר שהלכתי הביתה. ואחד מהם בא מולי ולבד.
עצרנו בערך 2 מטר אחד מהשני מסתכלים אחד לשני בעיניים.
שנינו עומדים, כמו קפואים אחד מול השני.
ואני... בלי להזיז אצבע או אפילו בלי למצמץ אומר לו במה שנשמע
כמו שיא השקט:
"עוד פעם אחת אתה נוגע בי ואתה מת"  אמרתי לו זאת לאט לאט
שיפנים כל מילה.
התכוונתי לכל מילה. כבר לא היה לי אכפת. הייתי רוצח אותו.
לפחות כך היה לי שקט נפשי.
הוא כנראה הבין טוב מאוד שאני רציני.
הוא נשאר קפוא לכמה רגעים והרגלים שלו רעדו.
פתאום הוא תופס ספרינט כמה שיותר רחוק ממני. לא זזתי.
במשך מספר ימים אחר כך לא ראיתי אותו. כשראיתי אותו הוא תפס
ממני מרחק מאותו יום.
בעקבות כל זה בכיתה ז' ביקשתי לעבור כיתה. חצי שנה של סבל
ועינויים.
לא הסכמתי להשאר באותה כיתה איתם. אפילו הפכתי למנהלת שולחן
כששאלה אותי למה.
פשוט לא יכולתי להיות איתם באותו מקום.
בחצי השני של כיתה ז' למרות שהחבורה הזאת לאט לאט מיתנה את
עצמה,
נכנסתי לדכאון בעקבות הארועים שקדמו. לא הייתי מסוגל לחשוב על
כלום וגם לא היה לי אכפת מכלום.
הייתי יוצא מהחדר שלי למרפסת ובלי לשים לב הייתי מהלך מצד לצד
שוב ושוב במשך שעות כל יום.
ובזמן הזה הייתי חושב רק על דבר אחד ועל כל ההשלכות שלו: האם
כדאי לי להתאבד.
חצי שנה, יום אחרי יום, במשך מספר שעות הייתי חושב רק על זה.
בתום התקופה הזאת הגעתי ל-2 מסקנות.
המסקנה הראשונה הייתה שיש לי את כל הסיבות שבעולם להתאבד ואין
לי סיבה אחת לא להתאבד.
המסקנה השניה הייתה אין לי את האומץ להתאבד. זאת הייתה הסיבה
שהחזיקה אותי. אין לי את האומץ.
כיום במחשבה אחורה, מזל שלא היה לי אומץ.
אז המשכתי ועברתי עוד שנה.
בגלל אותן מסקנות אם כדאי לי להתאבד או לא, נכנסתי לדכאון עמוק
הרבה יותר.
כשהגעתי לכיתה ח' כבר הייתי בכיתה אחרת ואותם הילדים מהשנה
שעברה כבר כמעט שכחו אותי.
אבל הייתי בדכאון כל כך עמוק שהפכתי להיות אדם עוד יותר אדיש
ואטום לסביבתו ממקודם.
כשהייתי עם חברים שלי שיחקתי אותה ילד רגיל לחלוטין. אבל בפנים
זה היה אחרת.
ואז לבד גיליתי מושג חדש. הברזות. לפעמים לא הייתי מגיע
לשיעורים.
שוב חזרתי להיות ילד רחוב.
בכיתה ט' המצב רק החמיר ונעדרתי מביה"ס במשך ימים שלמים.
ההורים שלי היו הולכים בבוקר לעבודה לפני שהייתי הולך לביה"ס.

הייתי יוצא מהבית ובמשך שעות מסתובב ברחובות ירושלים מחכה
שאחותי ואח שלי יצאו מהבית ואני אוכל לחזור בלי שאף אחד יגלה
(חוץ מהם יש לי עוד אחות אבל היא כבר היתה נשואה ובבית משלה).
כשהייתי חוזר הביתה ובמקרה אחרי זמן קצר היה חוזר אחד מהם
הייתי מתחבא בעליית הגג של הווילה.
כל זה כדי שאף אחד לא יגלה. לא רוצה צרות יותר.
פיתחתי כל הזמן שקרים חדשים לספר להורים שלי כשהם שואלים אותי
איך בביה"ס.
הייתי כבר מומחה לשקרים עם פילוסופיה שלמה איך לשקר כמו שצריך
וטכניקות שפיתחתי בעצמי.
הייתי אומר משהו אחד להורים, משהו אחר למורים ואם הם היו
בודקים בינהם זה היה יוצא תאום מושלם.
ככה עברתי את כיתה ט'. בסביבות חודשיים של העדרויות מביה"ס
(לפחות כך היה רשום בתעודת הסיום).
וההורים שלי עוד חשבו שזה באשמתם.
יסודי וחטיבת ביינים.
9 שנים של סבל. 9 שנים של סיוט מתמשך.
הגעתי לתיכון.
כשהגעתי לתיכון כבר לא הייתי בדכאון אבל האדישות והאטימות
הסביבתית כבר היו טבועים בתוכי.
הזמן עשה את שלו. קיבע לי את התכונות שנגרמו מהדכאון אבל מצד
שני הזמן גם הוציא אותי מהדכאון.
בכיתה י' עוד המשכתי להבריז. אפילו יותר מתמיד כי פשוט לא היה
לי אכפת מכלום. אדישות ואטימות.
גם שם שיקרתי כמומחה שקרים.
לקראת סוף שנת הלימודים המחנכת שלי חיברה את כל החיסורים שלי
מהלימודים.
נעדרתי כמעט 5 חודשים מהלימודים אם מחברים את כל השעות והימים
שלא הייתי.
אם תורידו מתוך 10 חודשי לימודים את החופשים של החגים ואז
תורידו גם את ההעדרויות שלי תבינו למה בית הספר עשה מה שעשה.
קיבלתי מכתב מהם.
במכתב היה רשום פרוט ארוך מאוד מנוסח היטב שלמעשה כלל רק משפט
אחד חשוב.
"התלמיד תומר יאול אינו מקבל תעודת בגרות, בנוסף אינו מסיים 12
שנות לימוד"
הם זרקו אותי. העיפו אותי בלי לחשוב פעמיים.
ההורים שלי לא התיאשו ודחפו אותי להרשם לכל בית ספר שיקבל אותי
בעיר כולה.
אף אחד לא רצה לקבל אותי.
מכירים את המשפט ששומעים אותו בד"כ בסרטים? "אתה לא תעבוד בעיר
הזאת יותר לעולם"
אז אצלי זה היה משהו כמו "אתה לא תלמד בעיר הזאת יותר". כאילו
הוציאו עלי צו מניעה מבתי ספר.
בסופו של דבר אני ואבא שלי ישבנו וניסחנו מכתב התנצלות לבית
הספר על מה שעשיתי
בנוסף גם הצענו להשאיר אותי כיתה. בית הספר קיבל אותי בחזרה
והשאיר אותי כיתה.
כיתה י' השנייה היו לי מעט מאוד נכשלים. היתה לי גם נוכחות
מלאה בשיעורים.
המצב רק הלך והשתפר מאותו רגע.
נכנסתי לתוך כיתה שהיתה בעצם מגובשת מדי.
את ליל הסדר חגגנו בכיתה מההתחלה ועד הסוף (כמובן שזה היה על
חשבון הלימודים)
בסוכות בנינו סוכה בתוך הכיתה עם קרשים ומסמרים, שמיכות, סכך
וקישוטים.
זה לקח לנו שבוע שלם (כמובן שזה היה על חשבון הלימודים)
בנינו מאהל בדואי בחצר בית הספר וישנו שם ללילה אחד.
אני התחלתי להכיר את עולם האינטרנט. מחשבים זה היה תחביב אצלי
כי מאז שהייתי קטן היה לי מחשב בבית. המחשב תמיד היה של אח שלי
שהיה גדול ממני ב-11 שנים. אבל את עולם האינטרנט הכרתי רק
כשהייתי בן 17.
מישהו מהכיתה שלי הראה לי צ'ט שאני משתמש בו עד היום בשם מירק
ואני עשיתי מהצ'ט חגיגה.
הייתי לוקח על עצמי בתור אתגר להתחיל עם בנות באותו הצ'ט ולקבל
מהם את הטלפון.
הכרתי את הצ'ט הזה לכל הכיתה אחר כך.
אם יש משהו שלמדתי בחיים זה שלא חשוב מה עושים זה חשוב מה
נותנים לאנשים אחרים לחשוב עליכם.
בעיני המחנכת שלי שהייתה גם רכזת המחשבים של בית הספר נתתי
תדמית של האקר מחשבים מקצועי למרות שבמציאות ידעתי בצורה הרבה
יותר פחותה מהאקר מתחיל.
בכיתה י' הראשונה למדתי משחק קלפים חדש בשם דוראק (טיפש). זה
משחק שכל רוסי יודע לשחק.
בכיתה י' השניה פתחתי מועדון הימורים על המשחק הזה בעיקר.
לימדתי המון תלמידים לשחק אותו.
פניתי יום אחד למנהלת ושאלתי אם אפשר לשחק קלפים. היא אמרה שזה
בסדר בתנאי שלא יהיו הימורים.
נתתי לה הבטחה מלאה שאני לא אהמר (גם קיימתי אותה).
אחרי מספר ימים פניתי אליה בבקשה לעזור לי למצוא מקום לשחק את
המשחק כי כל הזמן מפריעים לי (זה לא היה נכון אבל היא לא ידעה
את זה).
היא נתנה לי מפתח לחדר שבו אף אדם לא משתמש בבית הספר (ליד
המקלט).
רק לי ולה היה מפתח מאותו רגע.
מאותו יום החדר היה מועדון הימורים. כמו שהבטחתי אני לא
הימרתי, רק לקחתי שקל מכל מי שרצה להכנס לשחק ולהמר. זה נמשך
כך במשך שנתיים. בשנה השלישית פשוט הבגרויות היו יותר חשובים
אז זה הפסיק.
בכיתה יב' פניתי למחנכת שלי (רכזת המחשבים) בבקשה לעשות קב'
מכל השכבות שתעשה אתר אינטרנט לבית הספר. היא הסכימה איתי
ונתנה לי מפתח לחדר מחשבים. היה לי גישה תמידית לאינטרנט מאותו
הרגע.
באמת הקמתי קב' של 7 אנשים. אני, עוד אחד משכבת יא' ועוד 5
משכבת י'.
אבל האתר מעולם לא קם.
היינו עושים בלגן. איפה שצריך להיות אינטרנט היינו מורידים את
האינטרנט.
איפה שלא צריך להיות אינטרנט היינו שמים אינטרנט.
היינו מעבירים דברים טכניים ממחשב אחד לשני.
בקיצור בלגן. היה לי מטרה לכל זה אבל רק אני ידעתי אותה.
בשביל כל האחרים זה היה פשוט כיף.
בסופו של דבר לקראת סוף השנה כל כך טימטמנו את הטכנאי מחשבים
של בית הספר שהוא התפטר.
זאת הייתה המטרה שלי. הוא התפטר והיה מקום עבודה פנוי.
הצעתי לרכזת המחשבים שאולי אני אהיה הטכנאי מחשבים של בית
הספר.
עכישו אולי הבנתם מה תיכננתי מההתחלה.
הייתי טכנאי המחשבים של בית הספר בדיוק שבועיים.
אחרי שבועיים המנהלת פיטרה אותי ולקחה איזה סטודנט צעיר. אחר
כך הבנתי שזה בעצם אחיין שלה.
כל מה שעשיתי ובסוף קשרים מנצחים. נו טוב, שיהיה... לא קרה
אסון. יש כאלה שיגידו אפילו שזה היה מגיע לי, ואתם יודעים מה?
אני מצדיק אותם.
לא מוכן לחזור לשום תקופה בחיי בכל 12 שנות הלימודים האלה.
מה שעברתי נמצא מאחורי, מה שעשיתי, עשיתי בידיעה מלאה של
כוונות, אופציות, תוצאות והחלטות.
מה שקרה לי שלא שלטתי בו גם כן מאחורי.
לכן גם אין לי בעיה להיפתח כך. אני כבר שלם עם מה שקרה.
כיום יש לי מידה גבוהה של אדישות, חוסר אכפתיות ואטימות
סביבתית. ישנם עוד תכונות אחרות אבל אני מציין חלק נכבד מאוד
מהתכונות הבולטות אצלי.
מעטים מאוד הדברים שיפחידו אותי כיום.
מעטים מאוד הדברים שיגעילו אותי כיום.
מעטים מאוד הדברים שיצליחו לרגש אותי לטוב וגם לרע.
אני לא בטוח אבל אני חושב שאולי יום אחד תבוא מישהי שתרצה
להיות איתי
ותצליח גם לגרום לי לרגשות כמו אדם נורמלי.
אבל זה יהיה קשה כי יש לי רק דרישה אחת גבוהה:
שהיא תהיה מוכנה להיפתח אלי (באופן רגשי) ראשונה
אני מבין מספיק לדעת את המצב שהיה אצלי ולהתמודד איתו.
מדי פעם אני נזכר, עובר על המקרים שוב במחשבות, בוחן את
האישיות שלי מחדש
אני לא מרחם על עצמי, אני לא דואג.
הכל מאחורי.