"למה הפסקת לכתוב?" הוא שאל.
"הפסקתי מה?" הבטתי בו.
"לכתוב, למה?" חזר על עצמו.
"איך אתה יודע שהפסקתי?" חייכתי אליו.
"אני מכיר אותך", פסק.
"לא, אתה לא", הסתובבתי בכיסא שוב ושוב.
"אל תשקרי לי", הוא עצר אותי.
"אני לא! ולא הפסקתי לכתוב", שיחררתי את אחיזתו ברגליי והמשכתי
להסתובב.
"נילי, אל תשחקי משחקים", הוא אמר בטון רציני.
"אני לא, ולמה אתה עושה מזה כזה עניין גדול?" שאלתי.
"כי את כותבת יפה וחבל לי", הוא עצר אותי שוב.
"די לעצור לי את הכיסא!" ניתקתי את אחיזתו.
"את עושה לי סחרחורת!"
"טוב", הפסקתי להסתובב.
"נו..."
"מה נו?"
"למה?" שוב שאל.
"אוף, לא יודעת! לא היה לי על מה לכתוב אז לא כתבתי", הסברתי
לו בקול מתוסכל.
"שטויות!" הוא סובב אותי סיבוב אחד ואז שוב עצר.
"למה שטויות?" הבטתי בו בסקרנות.
"כי ככה, אני לא מאמין שאין לך על מה לכתוב, תמיד יש על מה
לכתוב".
"אתה יודע על מה תמיד כתבתי", גיחכתי.
"על אהבה, כאב ותסכול", הוא השלים.
"כן", הנהנתי.
"ועכשיו?" שאל .
"עכשיו מה? למה אני כבר לא כותבת על אהבה, כאב ותסכול?!"
שאלתי.
"למה?" הוא שאל.
"כי האהבה הייתה כלפייך - הייתה בלשון עבר - הכאב בא כתוצאה
ממנה, והתסכול בא כתוצאה מהכאב", הסברתי.
"אנ'לא מבין", אמר.
"מה יש להבין", שאלתי.
"אני לא מבין, אני יודע שאת כבר לא אוהבת אותי, ואת כבר לא
כואבת או מתוסכלת ממני, אבל את אומרת את זה כאילו כל התסכול
שלך נפל עלי, כאילו רק אני גרמתי לך לכל הצרות", הסביר.
"ככה גם הרגשתי", נאנחתי. "אבל כל זה כבר לא קיים, תאמין לי".

ישבנו שם שנינו, אחרי עשרה חודשים של שקט, התחלנו לדבר. היינו
אצלו, השעה הייתה אחת עשרה בלילה, הוא על המיטה ואני על הכיסא
המסתובב מולו.
השקט היה רועש, רועש מבדרך כלל. בחוץ צרצרים צירצרו ורוח שרקה,
אבל בפנים שרר שקט, שקט רועש.
"נילי, למה הפסקנו לדבר?" הוא שאל אחרי דקה של שתיקה רועשת.
"כי ככה זה אתה ואני, דורון, אנחנו לא יכולים בלי הפסקה של כמה
חודשים, נמאס לנו אחד מהשני", אמרתי.
"לא נכון, אף פעם לא נמאס לי ממך", הצטדק.
"אבל לי נמאס ממך", הסברתי.
"באמת?" אמר כנעלב. "למה?"
"טוב, לא נמאס לי ממך, או שאולי כן, לא יודעת, דורון, אתה תמיד
מסבך לי הכל", חייכתי אליו.
"אני לא!" הוא חייך בחזרה, אהבתי את החיוכים שלו.
"לא נמאס לי ממך, נמאס לי מהתחושה הזאת, הכאב, התסכול, אפילו
מהאהבה", עשיתי עוד סיבוב בכסאי.
"לי לא נמאס", הוא הביט בי ברצינות.
"אבל לך לא כאב, ואתה לא היית מתוסכל", אמרתי.
"הייתי, ועוד איך הייתי", הוא נאנח בשקט.

עוד דקה של שקט חלפה לה. אהבתי את השתיקות שלנו, השתיקות מלאות
הרעש, שתיקות רועשות.
"טוב, די להעלות נוסטלגיה!" קמתי מכסאי במהירות. הסתובבתי
בחדרו מעט, מביטה על התמונות, על הסטיקרים שעל דלת הארון, על
הנרות שעל השידה. הוא עקב אחרי במבטו.
פתחתי את דלת הארון והבטתי בעצמי, הסתייגתי מעט, שנאתי מראות,
מי בכלל צריך לדעת איך הוא נראה?
מבטי נחת על עיניי, עיינים חומות, בורקות מעט, אך מבוישות
כבדרך כלל. המשכתי להביט בעצמי, לבחון את עצמי כתמיד, שיער כהה
אסוף בגומיה הישנה, הג'ינס הקרוע שלבשתי תמיד, חולצה שחורה עם
כיסים ומחשוף, אותה נילי שהכרתי כל כך טוב.
"את יפה", הוא אמר בשקט.
"מאיפה הוצאת את זה?" צחקתי, בעודי מסדרת את העפרון שנזל.
"לא יודע", הוא חייך והשפיל את מבטו.
"גם אתה", אמרתי. צדקתי, כמובן. דורון, מאז ומעולם היה ידוע
ביופיו, אותו שיער בצבע שטני בהיר נופל אל עיניו, אותו מבט
מציץ בסקרנות אל העולם, אותו חיוך חושף שיניים לבנות ישרות,
ומי כמוני ידעה עד כמה הוא יפה.
הבטתי בו לכמה רגעים. ידעתי מה אהבתי בו פעם, זכרתי את זה.
זכרון האהבה עוד פעם בעורקיי, זרם בדמי, אבל ליבי, אותו הלב
המפעיל את מערכת הדם, אותו הלב המנשים אותי יום יום, השומר
עלי, היה שייך כבר למישהו אחר.

"מתי דיברנו פעם אחרונה? שיחה רצינית?" הוא שאל.
"לא יודעת. בספסל ליד ביתי כשחזרנו מבית הספר, ודיברנו שעה על
תוכניות לעתיד", עניתי.
"כן, אבל מתי?" הוא שאל.
"אתה יודע מתי". התיישבתי בכיסא מולו שוב.
"כן, אבל השאלה היא אם את יודעת", אמר.
"לפני עשרה חודשים וחצי, אם זכרוני אינו מטעני", אמרתי.
"צודקת", הוא אמר. "השתניתי?"
"לא, אתה אף פעם לא משתנה", אמרתי.
"גם את לא", אמר.
"לא השתנתי?" שאלתי. "זה טוב?"
"הממממ", הרהר. "כן, כי אין לך לאן להשתנות", אמר.
"מה זאת אומרת?" לא הבנתי.
"כי את בטופ, ואם את משתנה אפילו טיפה, זה רק לרעה", הוא אמר.
"הו, דורון, אתה תמיד יודע להחמיא לי", צחקתי.
"זה לא מצחיק", הוא אמר. "דיברתי ברצינות".
"טוב", שתקתי, אין טעם להתווכח.

עוד חמש דקות של שתיקה רועשת חלפו ואז הבטתי בו שוב.
"את זוכרת למה אהבת אותי?" שאל לפתע.
"איך אפשר לשכוח?" שאלתי. "ואתה?"
"מעולם לא ידעתי", אמר.
"נכון..." גיחכתי בציניות.
"את צינית?" שאל.
"אכן".
"אבל אמרת שאת אף פעם לא צינית איתי", אמר.
"אז אולי כן השתניתי", אמרתי, "ואולי לרעה".
"אולי", אמר.

שוב הבטנו אחד בשני, בשתיקה רועשת.
"את מרגישה את זה?" שאל.
"את מה?" חייכתי, ידעתי את מה.
"את השתיקה שלנו", אמר.
" מרגישה", אמרתי. "התגעגעתי אליה".
"אני יותר", אמר, ושתק.