היא לובשת שימלה פרחונית צהובה, עם כתפיות דקות. יש לה כתפיים
רזות ושיער בלונדיני קצר. היא שוכבת על הבטן, על ריצפת הבטון
והאבק החום אפור נידבק לה לפנים, לשימלה, מלכלך לה את הזרועות
והירכיים. האיפור נוזל לה מהעיניים לאורך תוואי הדמעות, ודם
מתחיל להיקרש לה על הסנטר ומתחת לאף. כבר כמה דקות שהיא לא
נאבקת, רק מביטה אלי, למעלה, מיבבת וגונחת חרישית באנגלית,
"פליז סטופ, פליז, נו".
אני יושב על הריצפה כבר רבע שעה ומרגיש איך נרדם לי התחת. אני
מחזיק אותה בפרקי כפות הידיים, מותח את ידיה לכיווני, כלפי
מעלה בשבילה. הרגליים שלי מונחות על כתפיה, דוחפות כלפי מטה,
כדי לחזק את מתיחת הידיים, כדי להקשות על התנועה שלה. הראש שלה
מונח בין קרסוליי ודם נימרח לי על הגרביים. מדי פעם אני משנה
קצת את התנוחה ורואה את שוליי טביעת הסוליות שלי באדום על
העור העדין של צווארה. "פליז נו" היא ממשיכה. אבי מושך את
השערות שלה אחורה ומפנה את הפנים שלה אלי, הוא מלקק לה את
האוזן והיא מרימה שוב מבט עלי, מתחננת בעיניים הכחולות הגדולות
שלה. אני מחייך אליה. כשאבי עוזב לה את השיער, הראש שלה נופל
מיידית, חסר חיים, ואני מרגיש את החבטה העמומה על הקרסוליים
ואת רטיבות הדמעות, הזיעה והדם.
כשתפסנו אותה היא נאבקה כמו חיה, אח"כ כשהורדנו אותה לריצפה
וריתקתי אותה למקומה היא, עם השיער הבלונדיני שלה, הזכירה לי
את ביסלי, ואיך הייתי צריך ללפות אותה חזק על השולחן של
הווטרינר כדי שלא תברח. עכשיו גם היבבות שלה, הבכי החרישי,
מזכירים לי את ביסלי.
אבי תופש לה את הכתף ביד אחת ונשען בשנייה על מותניה. הוא
מגביר את הקצב ואת העוצמה. אני מרגיש איך בכל דחיפה שלו, כל
הגוף שלה נמחץ כנגד הנעליים שלי. כל דחיפה שלו סוחטת ממנה את
כל האוויר.
אנחנו באילת, בקומה השישית של אתר בנייה, כנראה בית מלון. אני
מאבד את העניין בכל מה שקורה מולי ונותן לראייה שלי לנדוד אל
הנוף. מהמקום שבו אנחנו נמצאים אפשר לראות כמעט את כל העיר.
האורות דולקים בבתי המלון והמסעדות, מטוסים נוחתים, הירח משתקף
בים. אפילו האוויר מרגיש קריר לרגע. אני רואה אנשים נכנסים
ויוצאים ממרכז הקניות, אני רואה מכוניות נוסעות צפונה דרומה.
"תחזיק אותה חזק" אבי אומר, "אני הולך לפתוח לה את התחת".
"תזדרז" אני אומר לו. "יש זמן, אל תדאג" הוא אומר. בחושך אני
רואה איך הוא שולף את עצמו החוצה ממנה. הזיקפה שלו מבריקה מחוץ
למכנס הפתוח. הוא יורק על כף ידו ומרטיב את הזין. יורק שוב
ומכניס את היד אל בין רגליה. כשהיא מבינה מה עומד לקרות היא
מתחילה להשתולל, מנסה לצעוק. אני מהדק את האחיזה ולא נותן לה
להימלט. אבי מרים את ראשה שוב מהשיער ומטיח אותו בריצפה, בין
רגלי. דם טרי זורם לה מהאף. היא צועקת מכאב כשאבי נועץ עצמו
בתוכה. היא מנסה לבעוט ברגליים ולהתקפל, אבל אבי, עם כל הגודל
שלו מכניע אותה בקלות. לרגע אני חושש שמישהו ישמע את הצעקות
שלה.
היא מרימה את הראש ומסתכלת עלי. המכה האחרונה כניראה שברה לה
שן. המון דם זורם לה מהפה. ואני לא יכול שלא לחשוב על ביטון
שחטף רסיס בבטן בג'נין ואיך כל הדם עלה לו מהפה, והרופאים אמרו
שהוא טבע בדם של עצמו. ולי עד היום יש חלומות עליו, על ביטון,
שוחה בים של דם, צף, כמו בים המלח, קורא עיתון מתחת לשמיים
כתומים.
אבי מתחיל להתנשף כשהוא מגביר את הקצב. מהר יותר, מהר יותר.
בסוף הוא גונח, ומרפה את כל הגוף. הוא נשכב קדימה עליה, מלקק
לה את הצוואר והאוזן, משחק לה עם השיער, מנסה לדחוף ידיים
מתחתיה, למשש לה את החזה. "עכשיו תורך" הוא אומר לי.
כמעט בלי מאבק מצידה אנחנו מחליפים מקומות. אני מפשיל את מכנסי
עד הקרסוליים ומוריד את התחתונים אבל לא עומד לי. אני רוכן על
ברכיי ודוחף לה יד בין הרגליים, אוסף את הלחות בכף ידי. לחות
סמיכה, כמו שמן וסבון נוזלי. אני משפשף לעצמי את הזין עם הלחות
הזו, עד שהוא מזדקף. אני רוכן קדימה, מחפש את הפתח ולא מוצא.
אבי צוחק עלי "נו, יא בתול, לא מצליח למצוא כוס של זונה
בחושך?". אני מחפש עם היד, מפשפש עם האצבע ומוצא, משתמש באצבע
להכוונה, וחודר אליה. שוב היא מתחילה לזוז, אבל אבי אוחז בה
חזק. היא מרימה את הראש אליו הפעם ולוחשת לו "פליז סטופ".
"פליז סטופ" אבי מחקה אותה וצוחק.
אני מרגיש כאילו כל העיר מסתכלת עלי. אני מרגיש איך הדופק שלי
עולה והנשימה מואצת. אני זז קדימה ואחורה מהר. וניזכר שוב על
ביסלי ואיך היא היתה מזיינת לי את הרגל למרות שהיתה נקבה. אני
מפסיק לשמוע את הסביבה ושוקע לתוך הנשימות שלי. מהר יותר ומהר
יותר. אני מרגיש את זה עולה ועולה... ופתאום כל השרירים
מתכווצים לי, בגב, בתחת, בירכיים. כיווצים מהירים, כמו דופק לא
סדיר, והזרם החם שנפלט לתוכה. אני מושך את עצמי החוצה מהר.
"זהו?" אבי שואל. "יאללה בוא נעוף מכאן" אני אומר לו, "השמש
כבר מתחילה לעלות". אני מתלבש מהר ובזמן שאבי קושר אותה אני
משתין למטה מהקומה השישית. "בעוד שעה יבואו הפועלים וישחררו
אותה..." הוא אומר לי, "...או שיעשו עליה עוד סיבוב" הוא
צוחק.
עשר דקות הליכה ואנחנו בבית החייל. בדרך אני מראה לאבי את הדם
שיש לי על היד שדחפתי לה בין הרגליים. "שים אותה בכיס עד
שנגיע. בטח היתה בתולה, עם כל הדם הזה" הוא אומר לי. "גם אני
הייתי" אני אומר לו, "אבל אל תספר לאף אחד". "אני יודע" הוא
אומר, "אל תדאג". ואני יודע שהוא משקר.
אנחנו נכנסים לחדר שלנו בבית החייל ואני נכנס למקלחת. אני
מתקלח במים קרים כדי לצנן את הגוף. באור הניאון, על רקע
החרסינה הלבנה אני רואה את הדם, חום ויבש על היד, דם על
הירכיים, דם על הזין, דם על המכנסיים שזרוקים בצד. אני נכנס
מתחת לזרם והדם זורם על החרסינה הלבנה, גם האבק והזיעה והזרע,
גם הסבון והשמפו. אח"כ אני יושב בתחתונים ומבריש את הנעליים
הצבאיות, מוריד מהם את האבק, בזמן שאבי מתקלח ושר שירים של
בועז שרעבי.
השירה של אבי מהמקלחת מעירה את ברגר ואמסלם. "תן לישון, יא
זבל". "צריך לקום כבר" אני אומר להם, ועולה על מדים נקיים. חצי
שעה אח"כ אנחנו יושבים בארוחת בוקר, עוד עשרים דקות וכולנו על
ההסעה בדרך לבסיס. "פלדמן איבד את הבתולים בלילה, עם איזו
תיירת מזדיינת" אבי מספר לכולם באוטובוס. "מברוק" אומר ברגר,
"אולי תביא אותה לבסיס בשבת, שכולנו נעשה סיבוב".
=====
הערה: הסיפור נכתב עבור הסדנה ה 46, שנושאה היה החויה המינית
הראשונה, ופורסם גם שם.
===== |
