יושבת בחושך, הכול כבר מוכן, המושב נוח, החטיפים והשתייה
מוכנים ממש לידי, והסרט מתחיל.
עדיין לא מבינה לאיזה סרט בדיוק נכנסתי - סרט אימה, קומדיה, או
שמא אהבה.
לא יודעת בדיוק, פשוט מחכה לראות מה הקטע הבא בסרט.
נכנסת אליו כאילו היה הוא חיי שלי - נלחמת, כועסת, נעצבת, בוכה
- ועדיין לא מבינה לאיזה סרט נכנסתי, רק מבינה שזה סרט רע.
אולי עשיתי טעות? שאכנס לסרט אחר?
שואלת את הסדרן אם אפשר להחליף סרט. והסדרן: "לא! זה הסרט
שאליו נכנסת, כרגע אין יציאה".
מתחילה להילחץ, הסרט הזה יותר מדי בשבילי. לא יכולה לצאת ולא
יכולה לחזור להתחלה, פשוט בתוך הסרט שאין ממנו יציאה.
רוצה לחשוב שזה סיוט ושעוד רגע תסטרי לי ואקום ואמשיך בחיי
הרגילים, אך ללא שום הצלחה - הסרט נמשך וממשיך להיות לא מובן,
הדמעות שלא מפסיקות, הכעס שרק מתגבר, מחכה כבר שייגמר, רוצה
לצרוח במקום הגדול והחשוך הזה, שיתנו לי לצאת, לא מסוגלת
להמשיך, כואבת יותר מדי, והסרט עדיין לא נגמר!
מנסה לברר מתי הסרט נגמר, ומגלה שאף אחד אינו לידי. לבד בסרט
הרע, מרגישה כבולה. העבר אינו מרפה, מחזיק בי בחוזקה, מתחילה
להתייאש, נגמרת, הרוסה, נשברת לרסיסים קטנים, מנסה לאסוף את
עצמי למשהו שפוי, אבל הסרט נמשך ולא רוצה להיגמר.
נמצאת באפלה, בחדר גדול, מנסה לברוח בשארית כוחותיי האחרונים,
מנסה בכל הכוח, היציאה עדיין לא ברורה, ממשיכה ללכת ולא יודעת
לאן. לא! לא התרופות הן אלה שיעזרו, וגם לא אתה, אדון מלומד,
וכמובן לא הגיהנום שניסיתם להכניס אותי אליו... לא אף אחד
מכם!
אולי עדיין לא מצאתי את הדרך אל היציאה, אבל אני בטוחה שהסרט
ייגמר! והיציאה, ככל שהזמן עובר, תתקרב אליי יותר ויותר, והכול
יחזור להיות תמים ואמיתי, כמו פעם...
כי כמו בכל סרט, סופו נגמר בטוב, וכוכבת יוצאת ממנו... זה רק
סרט, נראה לי. לא? ככה לפחות זה נגמר בסרטים...