או מלנכוליה אהובתי היחידה...
ראי מה יפים הם משקפי הורודים.
עוד אז הכל היה בסימן שאלה
המוח שרוי בדאגה, משנן משאלה.
מתוך החושך המפחיד הכל נראה יותר בטוח
הולכים הילדים להם על משטח שטוח.
לציית, לציית וללמוד מתי להגיד לא
ולזכור שבכל אחד יש את ה- כן שלו.
אבל מה הוא שלי, שלך, שלהם ?
האם ניתן להבדיל בינהם...
לאכול, אך לא את הכל לבלוע
לגמור מהצלחת וללעוס את הרוע.
לשתות ולגמוע, ורק לא לגווע
להיות גדול ולמעלה לגבוה.
לזכור הכל ולעולם לא לשכוח
לעצום עיניים ולהתעלם כי זה נוח.
ומה עכשיו לאחר כל התלאות ?
לא- גם עכשיו אסור לבכות...
נכתב בשעת בוקר מוקדמת בזמן שתיית נס קפה פושר שבתוכו חלב 1%
ושתי כפיות סוכר (כי נגמר הסוכרזית) וכמובן תוספת צביטה של
אשמה.
כאשר כל אשר לבשתי על גופי היה מגבת אשר תמיד ולעולם תתאים לי
ותשאר נוחה.
מקווה שתאהבו, מבחינתי זה... נחמד, כרגיל יש יותר ויש פחות.
