רבים מעולם לא פתרו את תעלומת הפרחים המחייכים אשר בבית העלמין
של העיירה וויטקליף.
שנים על גבי שנים, כל פרח ועץ בעיירה לא זכה לחיות יותר מ-24
שעות, וזאת מפני שהאדמה בוויטקליף כה קרה ונוגה. אך דווקא בבית
הקברות, במקום הכי עצוב בעולם, פרחו הפרחים עד אין קיץ, ונראו
בריאים ומרהיבים בשל פריחתם.

אורחי המשפחה לבושים כולם שחור. מגי וולטרגרדן מבכה על מותה
המר של אמה. מבעד לשמש מבולבלת, מכוסה עבי גשם כבדים משעה
לשעה, ניתן להבחין בריטואליות של משקפי שמש שחורים הנחים
בעצבות מסויימת על חוטמיהם של האבלים. כה אהבה היא את אמה, היא
חושבת לעצמה, ודווקא עם אביה יחסיה היו כה קודרים וסירבו
להבנות כל פעם מחדש. על גבי ערימות ההרס הרגשי, עקב מערכת
יחסים מפוקפקת איתו, יכולה הייתה לפחות להתנחם ביחסים החמים עם
אמה.
בעוד היא עומדת בראש מורכן, שעת דומייה (נדמה לה כי הלוויה לא
תסתיים לעולם), חושבת היא שאביה הוא זה שכנראה שלא הייתה
מרגישה בחסרונו, אם היה מת. כועסת על עצמה מעט על מחשבותיה
החוטאות, ולשבריר שניה ניתן להבחין בדמעה זולגת על לחיה
העגלגלה, חומקת מבעד למסגרת משקפיה. בטור ארוך האבלים וחברי
המשפחה צועדים אל שער בית הקברות.
מבט אחרון לעבר הפרחים. מעולם לא נראו כ"כ שמחים ומחייכים.
אולי חושבת היא מדוע הם כ"כ שמחים על אבלה. אולי מקווה בסתר
לבה, שיום אחד היא תהיה כמותם.

בעודה יושבת על הכורסא השחורה, בבית אפוף ריחה של אמה, שכנראה
שלא יתנדף לעולם,
הבחינה בבחור יפה עיניים, אותו לא הכירה. שואלת אותו לשמו.
"רוברט", הוא עונה, "ידיד של אמך".
קרובה הייתה לאמה, ובכל זאת לא הכירה את הבחור, אף כי הציג
עצמו כידיד של אמה. לא הספיקו להחליף מילים ביניהם, וכבר עדר
של ידידי המשפחה, וכאלה שסתם באו להביע תנחומים (או כדי לבדוק
שאכן הגבירה מתה ושכל השמועות אינן בדויות), פלש לעברה לכסותה
באינספור נשיקות וחיבוקי אבלות. מגי וולטרגרדן מביטה לעבר
אחותה בעין אחת, מעבר לפוני המתולתל שלה, ונוכחת לדעת שהבחור
העונה לשם "רוברט" מנהל איתה שיחה. לא נראתה זו כשיחת היכרות
ראשונית, אלא נראו לה השניים כצמד רעים. דקות ממושכות מצאה
עצמה מביטה באחותה ובאותו הגבר, ומדי פעם נשבעה שהיא ראתה חיוך
קטן נמתח על פניה של אחותה. הגבר, כנראה, הוא זה שגרם לאחותה
לחייך, בעוד היא אבלה, וחיוכה נראה רחוק ממנה אלף שנות אור.
תוהה היא לגבי אותו בחור, שכן אולי אוחז הוא בכוחות קסם
והיפנוזה לחיוכים, צחקקה לנוכח אותה מחשבה ופלטה: "הנה, גם
איתי הוא הצליח".

לאחר האבל לא שבה לראות את אותו גבר אשר היפנט את אחותה. הימים
עברו בלאות מתמשכת.
החיים בלי אמה נראו עריריים מתמיד. ערב אחד יצאה לה מגי לטיול
קצרצר כדי לסדר מחשבותיה, אך משהו לא יכול היה להניח לה. היא
הייתה נואשת לשינוי. משהו שם אמלל אותה תקופה כה ארוכה, והיא
חשה שלולא פתרון הבעיה לא תוכל לנהל חיים שלווים. שוחחה עם
עצמה רבות, והרגישה שהיא חייבת לשחרר את השד. הבינה היא, כי
היא חייבת לרצוח את אחותה. שבה מגי הביתה, ונוכחה לדעת כי
המלאכה תהיה קלה מתמיד. מעבר לדלת חצי פתוחה, מבחינה היא באור
נרות הבוקע מתוך חדר האמבט. אחותה החליטה לפנק עצמה באמבט קצף
ריחני. עד מהרה טופפו רגליה של מגי לעבר חדר הארונות, במאמץ
מובהק למנוע מעצמה להתחרט. איתרה היא מגהץ, הדליקהו והשליכהו
לעבר האמבט החם והמפנק של אחותה.

זהו האבל השני במשפחתת וולטרגדן, והרי הריטואליות: משקפי שמש
שחורים. פרחים מחייכים. אבלים וצבועים כאחד, ומגי. לפתע הבחינה
באותו בחור אשר פגשה באבל על אמה, העונה לשם "רוברט".
"רוברט!" קראה היא לעברו בחיפזון. לפתע מצאה עצמה מחבקת אותו
בלי ידעה הסיבה מהי.
חייך לעברה, ופלט אנחה בצבע ייאוש. "סוף-סוף אנחנו נפגשים
בשנית" אמרה לו.
"תתפלאי, מגי, אך יצא לי לא אחת לראות כיצד מתפתחת וצומחת את
עם השנים".
'צומחת', חשבה מגי והרהרה לעצמה. צומחת. חזרה על המלה
בראשה.
"אז מדוע היה כ"כ חשוב לך לראותי בשנית?" שאל אותה.
"משהו בי לא היה שקט מאז פגישתנו הראשונה". ענתה לו.
"והיית צריכה לרצוח את אחותך בשביל לראות אותי בשנית?" אמר,
וחייך חיוך שאמר 'אני-יודע-הכל'.
"לא רצחתי אחותי בשביל לראותך בשנית. רק גבר גאוותן יעז לומר
דבר שכזה, אך אינני מופתעת." ענתה כאינסטינקט.
"אז את מודה כי רצחת אחותך?"
"הנך בלש?"
"אינני. מדוע רצחת אחותך?"
"אתה כנראה תחשוב אותי לאיזו משוגעת."
"מאין לך לדעת מה אחשוב? אגב, תפקיד המדיום כבר תפוס, הלא כן?"
אמר רוברט, כשלצידו מגי חושפת שיניים לצחקוק קל ויפהפה.

"אתה מבין, לאחר מות אמי, הגוף של אחותי יצר באופן טבעי (שלא
במודע) נוגדנים מסויימים. הנוגדנים האלה הופצו באוויר וחדרו
למוחם של כל יושבי ומבקרי ביתנו. מאחר שאיש לא ביקר בביתנו,
כמות רבה והרסנית של נוגדנים איימה להשתלט על מוחי שלי. ניסיתי
להתנגד להם אך ללא הצלחה. הם גברו עליי. הם חדרו למוחי ושתלו
מסרים תת הכרתיים בצורת קולות המדקלמים מנטרות שחורות ומסוכנות
העלולות להוביל להרס עצמי ברמות נתעבות. כה חששתי לחיי ומשהו
בפנים, מעבר לאותן המנטרות והנוגדנים הארורים, זעק החוצה. מגי
המוטנטית לא יכולה הייתה עוד להכיל את היצורים הנוראים, שאיימו
על חייה שלה באופן מתחכם ונקי מאשמה. לא יכולתי להניח לנפשי
להיות משועבדת במגנטיות ללוואיות של שליטה ממומשת. לכן, הנפש
שלי בכוחניות שוועה עצמה החוצה בעזרת טקס הריגת הגוף המפיץ".
חייך האדם העונה לשם רוברט, וכנראה שזו הייתה אהבה.

במהלך האבל הקודר שמה לב זקנה אלמונית למחזה מוזר: שתי דמויות
עומדות זו מול זו. האחת, הלוא היא מגי, והשניה, בחור יפה
וגדול. במשך דקות ארוכות עמדו הן ללא רחש או קול, כאילו היו
קפואות. ברקע התנגנה לה מוסיקה קלאסית בעוצמה גבוהה במיוחד.
הזקנה, שחשבה שלא יאה לשמוע מוסיקה בעיצומו של אבל, ביקשה
להנמיך את המוסיקה, או לאלתר, להפסיקה לחלוטין.
אנשים רבים הגניבו מבטם וחשבו כי זקנה זו תמהונית, מפני שכלל
אין מוסיקה המתנגנת ברקע.

לא חלפו חודשיים, ומגי וולטרגרדן ובן זוגה, רוברט, החליטו
לבנות בית על הגבעה של העיירה וויטקליף, הנמצאת מאחורי בית
הקברות. אביה של מגי כנראה הזדהה לכל אורך השנים כאדם קר
ומנוכר, אך לאחר פרידתו משתי בנותיו, לנוכח חוסר תכלית לחייו,
שפע ייסורים מאשתו והקור אשר שרר בבית בחורפים (הלווה בקמצנות
של אי-הפעלת חימום בבית) מת מקור ומצער. הייתה זו הלוויה
השלישית במשפחתה של מגי, שכן אי אפשר לקרוא לזו "משפחתה". וכך
נותרה מגי, הנצר האחרון למשפחת וולטרגרדן.

אחר זמן מה החליטו מגי ורוברט להתחתן. בחתונתם הופיעו שאר
תושבי העיירה, שכבר אי אפשר היה לסווגם כחברים או קרובים. לכן
נשארו בכינויים, 'שאר תושבי העיירה'. בנישואיה לרוברט, הבחינה
מגי בדבר מוזר: לילה-לילה, יורד רוברט אל בית הקברות ולא שב עד
הבוקר. בבקרים, כשהיא בדרכה לקבר אמה, כביכול כדי "להחליף עמה
מילה", הייתה מוצאת אותו שרוע על שטיח הפרחים המחייכים והיפים,
באותה התנוחה בדיוק כמו בבוקר הקודם. מעירה אותו ונושקת לו
לבוקר טוב, מנסה לקבל את תחביבו החדש והמוזר (כשם שהוא קיבל את
מלחמתה הגרוטסקית בנוגדנים), והם ממשיכים בשגרת יומם. רוברט
אהב את הפרחים. לעיתים היה נראה לה שהוא הסיבה, שהם מחייכים כל
הזמן. וכי לאמיתו של דבר, רוברט טמן בחובו כשרון להפנוט
חיוכים. לכן לא התרעמה על כך, וסוף-סוף שמחה היא שפתרה את
תעלומת הפרחים המחייכים. רוברט ומגי. נדמה כי היו מאושרים הם.
וכשהם יחד, לא היו צריכים אף אחד אחר. לכן גם לא היו להם חברים
שבאו לבקרם, ואנשים שיתאבלו עליהם. כך עברו הימים, יום אחר
יום, בשלוות נפש ושלמות מסויימת.

אך יום אחד, השלמות הגיעה אל קיצה. הם רבו. רוברט התעצב עד
מאוד. הוא נוכח לדעת שהאדם היחיד אותו הוא לא הצליח להפנט
לחייך, זה הוא עצמו. רץ רוברט באקסטזה אל עבר ערוגת הפרחים אשר
בבית העלמין, והתחיל לאכול ברעבתנות את הפרחים. כנראה האמין
הוא שע"י אכילתם יזכה הוא במעט משמחת החיים, שצפנו בהם הפרחים.
עד מהרה, אחוז דיבוק, רקד הוא את דרכו אל הקבר.
רקד ורקד בכל שבילי בית הקברות, והתחיל לטפס על עץ החרוב הענק.
טיפס מעלה ומעלה על העץ בחיפזון כה רב, כאילו משווע עצמו למצוא
את השמחה אותה הוא כ"כ משתוקק למצוא, את טעם החיים האבוד, את
השינוי בשגרת יומם שלו ושל מגי, את ההתרגשויות הראשונות. אולי
משהו בראשו השתבש. אולי הפרחים נשאו בתוכם רעל. בדקות חפוזות
אלה, בעודו מטפס אחוז טירוף, לא יכול בעצמו להבין מדוע הוא
עושה זאת. לפתע, איבד הוא את שווי משקלו, והענף עליו הניח את
רגלו ניתק מהעץ וקרס בעוצמה. יחד איתו נפל רוברט ומת במקום.
הפרחים אשר טיפח רוברט, ושאב מהם את שמחת החיים שלו, בגדו בו.
רבים מעולם לא פתרו את תעלומת הפרחים המחייכים אשר בבית העלמין
של העיירה וויטקליף.

מגי נותרה לבדה בבית הקברות, כשהיא מבכה על מר גורלה בשברון לב
ובחרטה. תוהה לעצמה, שכדרך הטבע בסתיו נושרים עלים, בחורף יורד
גשם, החזק רודף את החלש, כמו משפחתה אנשים רבים מתים,
ומתפוררים לאפר. היא ממלמלת לעצמה:
"ashes to ashes, dust to dust"
ומניחה חלושות ורד קוצני ורך על קברו של אדם אשר ענה לשם
"רוברט".

דמעה חומקת מבין משקפיה השחורים, ומתגלגלת במורד לחיה של מגי
וולטרגרדן. מסלקת מפניה את משקפי השמש השחורים, ומשליכה אותם
ארצה בחימה. אין לה עוד ממי להסתיר דמעותיה. מביטה היא בחטף
לעבר הפרחים, ולבסוף בייאוש מסננת מבין שיניה:
"לא פלא שהפרחים בבתי הקברות הם הכי יפים".