"רק המוות בטוח".

עשרה לשבע בבוקר, יום ראשון. אני מתניע את האוטו, מתחיל לנסוע
לכיוון הבסיס, ואיפה את? כל הדרך אני מדמיין אותך יושבת לידי.
מדמיין את השיחה שלנו, את הצחוקים, מדמיין אותך מסדרת את
השיער, מכפתרת את המדים - שחס וחלילה הרס"ר לא יתקל בך בבוקר
ויעיר שאיזה משהו לא תיקני. אני מגיע לבסיס, יוצא מהאוטו,
ואיפה את?
אני חושב שהלילה הזה ישאר חרוט בראשי לנצח. הלילה הזה שהתקשרת
אלי כמעט בוכה, לא ידעת מה לעשות עם עצמך. אמרת שנתקעת עם
האוטו של אבא שלך בדרך הביתה, ושאם אני לא בא לעזור לך את
קוראת למשטרה. אף פעם לא יכולתי להגיד לך לא. אני זוכר איך
היית כשהגעתי, יצאת מהאוטו מבוהלת, פחדת שאבא שלך לא ייתן לך
להתקרב לאוטו יותר בחיים. סיפרת לי איך פתאום שמעת רעשים
מוזרים, עצרת את האוטו בצד ואחר כך הוא לא התניע יותר. כל כך
צחקתי עלייך, אמרתי שאת כזאת אישה... הלכתי לפתוח את מכסה
המנוע, ואת עמדת בצד, בצד הלא נכון... הכל קרה כל כך מהר.
האוטו הגיע, החליק, פגע בך.
ומאז כבר הכל נהיה לי קצת מעורפל. אני זוכר שלא ידעתי מה לעשות
עם עצמי. לא ראיתי אותך, לא הבנתי מה קרה, רצתי, חיפשתי אותך,
בסוף מצאתי. התמונה הזאת לא יוצאת לי מהראש. ברגע שאני עוצם את
העיניים, היא מופיעה. התמונה הזאת, שאת שוכבת ככה, כל כך יפה,
כל כך חסרת אונים, כל כך לא את. רציתי לחבק אותך, לנשק, ביקשתי
שתתעוררי. אחרי ההלוויה, אמא שלך חיבקה אותי חזק, ולחשה לי
באוזן שבתוך תוכך תמיד ידעת שיהיו לך חיים קצרים. בגלל זה
מיהרת לחלק אהבה לכולם. אם רק היית יכולה לראות אותנו עכשיו,
שבורים בלעדייך. אם רק היית יודעת כמה כולם אהבו אותך, שהיו
בהלוויה שלך לפחות מאתיים איש. אולי את בעצם יודעת...
אני שומע אותך בכל שיר, רואה אותך בכל פרח.
אני יכול עוד לשמוע את הצחוק שלך. אני כל כך אוהב אותך, דנה.
מלאך היית ומלאך תשארי.




טוב, זה מוקדש למישהו שאני לא כל כך יכולה להגיד את שמו כאן,
אבל אם אי-פעם יצא לו לראות את זה, רק שיידע שזה מוקדש לו.