חופש גדול.
ילד קטן כורע אל מעקה מרפסת ומתבונן אל הרחוב.
מרחק שנות אור ממנו, בכביש אליו אסור לו לרדת בלי רשות, עוצרת
משאית. שני אנשים קופצים ממנה בהאיטה מגלגלים אל אחוריה את הפח
הכסוף.
הוא קל כל כך שאף פעם אינו מצליח לפתוח אותו בדריכה על הרגלית
ותמיד הוא נאלץ לעמוד עליו בשתי רגליים, לשמור על שיווי משקל
ובעודו הודף את המכסה בגועל לאחור וחוטף מכת ריח איומה להעיף
את שקית הזבל פנימה בתנועה של מיידה פטיש ואז לקפוץ לאחור תוך
שהוא מושך את הידית שעל המכסה על מנת שהפח, שלא הרגיש את משקלו
וודאי לא ירגיש בהעדרו, ייסגר.
היחסים בינו לבין הפח  דומים בעיניו ליחסים שבין הפח והמשאית.
היא בולעת אל קירבה את הזבל של הפח ממש כמו שזה בולע את הזבל
שלו.
האנשים קופצים שוב על המשאית ואחד מהם, המפקד ללא ספק, קורא
בקול "הופ. סע.".
עוד מעט יגיע מוכר האבטיחים "על הסכין, על הסכין" על עגלתו
וכשעליזה מהקומה למטה תגמור לריב עם המוכר "שתי לירות זה יותר
מדי" [למה היא קונה אצלו אם היא כל כך כועסת עליו?] ואחרי
שישמע את ה"דיוווו" ירוץ אחרי העגלה ויתפוס אותה מאחור ויזכה
לטרמפ עד שבסיבוב ליד הבניין החדש שבונים המוכר יצעק
"הויסהההה" והעגלה תאיט והוא יסתובב ויצעק "יאללה ילד לך
מפה".
אם אמא תרשה לו לרדת למטה.
מבטו מלווה את המשאית אל קצה הרחוב והמשאית נעלמת מעבר לבניין
החדש שבונים שם.
הוא נזכר שמזמן, מזמן, בל"ג בעומר הלך עם אליעזר ואילן ויוספה
לגנוב שם קרשים למדורה. באורו הקריר של הערב לא ראה את אליעזר
או את אילן ויוספה אבל המשיך לגרור במאמץ גאה את הקרש הארוך
שמצא.
"הלו". נעצר.
"בוא'נא". כל העולם קריר פתאום.
כשהסתובב ראה מאחוריו את השומר הצולע, שחוטף ילדים.
הוא ניסה לרוץ כשהוא גורר את הקרש בידו. שיילך לעזאזל הקרש.
הוא רץ בכל כוחו ורעם עמום של תופים ממלא את אזניו. שעט במעלה
המדרגות לביתו שבקומה השניה וסגר אחריו את הדלת מבלי להתעכב
במטבח ליד אימו "שלום, חמוד" שהיתה עסוקה בהכנת ארוחת הערב.
הוא מיהר לחדרו. אט אט, האט התוף שבחזהו. הוא הוסיף לשכב על
המיטה מביט בתקרה ומחשבותיו נודדות הרחק הרחק לעתיד, בעוד הרבה
שנים. שם הוא רואה את עצמו אביר עוטה שריון כסוף עומד על כרכרה
גדולה רתומה לשישה סוסים "הופ. סע." הכרכרה שועטת קדימה וממש
ליד המבצר הגדול שבפינת הרחוב הוא צועק "וואו" ועוד לפני
שהכרכרה עוצרת הוא קופץ ממנה בחרב שלופה ומדלג על מדרגות הבטון
אל ראש המבצר. שם בקומה שעוד לא גמרו לבנות הוא נלחם בענק הרשע
הצולע ומציל את הנסיכה יוספה היפה. הוא נרדם.
בעתיד, שנים רבות אחר כך, גבר מעלה שני גלגלים של ג'יפ ארבע על
ארבע כסוף על המדרכה. הוא יוצא מבלי לכבות את הסידי צ'יינג'ר
של מערכת הסראונד שמשמיע בקול את "דהירת הוולקיריות" שכה מרגשת
אותו כל פעם מחדש. הוא ניגש לדוכן הפיס משוחח בחביבות עם
המוכרת, היא דור שני לניצולי שואה, "אבל מה אפשר לעשות". הוא
קונה כרטיס וחוזר לג'יפ. עכשיו הוא שומע "טנהויזר", מקווה
שהפעם זה שלו וחושב מה יעשה עם כל הכסף הוא מכניס להילוך ונוסע
ואפילו לא תוהה מתי שכח איך לחלום.