New Stage - Go To Main Page

אופיר צביק
/
כמו בוני וקלייד

המכנסים נמשכו מטה. היה זה האקדח שבכיס שנתן דרור לכל משקלו
ולו רק בכדי להכריח אותי לא לשכוח את קיומו. כאילו שיכולתי.
המטרה היתה אקראית, מסעדה קטנה שבדר"כ היתה מלאה ואילו עכשיו
בשעות המאוחרות של הצהריים נראתה קצת יותר רגועה.
בדילוג מרשים קפצתי מעל גרם המדרגות שבסופו היתה הדלת.
להיכנס או לא להיכנס זו השאלה שמנקרת במוחי ב-5 דקות
האחרונות.
הכל נראה כמו חלום, כאילו הכל חולף לידי ואני רק משקיף.
עוד הרהור, והנה מישהו דוחף את הדלת, זזתי הצידה והוא יצא,
נכנס למכוניתו.
הגיע הזמן לקחת יוזמה, להיכנס, לשלוף, לקחת ולצאת.
זה נראה פשוט למדי. שלחתי מבט לאחור ושני הביטה בי ברוגז מבעד
למכונית הצהובה.
לא מבינה למה אני לא נכנס וגומר עם זה.
"בוני וקלייד" ככה היא רוצה את זה.
אני בטוח של"קלייד" היתה מילה עם "בוני".
אבל לא, שני לא בוני ואני לא קלייד והמכונית שלנו זה רק
חיפושית.
בטח יעצרו אותנו כבר ברמזור הראשון.
לקחתי שאיפה ארוכה והדפתי את הדלת בידי האחת, נכנס פנימה
בצעדים נחושים.
הנה זה בא, רגע האמת.
גיששתי בידי הימנית לתוך הכיס, אוחז בחוזקה באקדח.
מניח את כל האצבעות היכן שצריך.
פעימות הלב שלי קופצניות, בחיים לא הייתי מנחש שזה ככה.
לקחתי צעד ראשון לכיוון הקופה.
ועוד צעד
ועוד אחד.
מתיישב לצד הבאר, מול הקופה.
לופת בחוזקה את האקדח.
"לקחת אויר, שניה אחת וזה נגמר" ממלמל לעצמי מבלי להניע
שפתיים.
רק צריך להיות תקיף, לא מהורהר, לנופף לעבר הקופה עם האקדח
והקופאית כבר תעשה את השאר.
זה לא בעיה, קדימה, קדימה. לקום ולצעוק זה שוד.

"אדוני? ..אדוני?!" שאלה המלצרית.
וכנראה שלא בפעם הראשונה. פסקתי מהרהורי ושמתי לבי אליה.
"כן" צעקתי בקול תקף מנסה לחזור למציאות, לוחץ את האקדח בתוך
הכיס, צמוד לרגל.
היא השתתקה לרגע, אולי מופתעת מהטון או מהעוצמה שבה אמרתי את
הדברים.
היא הרימה את גבותיה והנהנה בראשה הג'ינג'י.
"ומה תרצה להזמין?".
להזמין?! זה שוד קיבינימאט, את לא רואה צרח הקול השקט שבראשי
ומאידך שפתי היתוו "כוס מים בבקשה".

הדלת נפתחה בחוזקה. היו אלו זוג מגפיים שחורות, ג'ינס כחול
וחולצה ורודה מכופתרת.
או במילים אחרות - שני.
וה-שני הזו די כעסה.
או יותר נכון זעמה. היא הרפתה את אחיזתה בדלת המסכנה והביטה בי
מבט נחוש שכזה.
"אתה נראה שיכור" זעפה לעברי, "הוא שיכור?" שאלה את המוכרת
וכאילו באמת חיכתה לתשובה המשיכה ושאלה "כמה הוא שתה?".
הבארמנית, חייכה חיוך מיואש ונדה בראשה "3 כוסות" אמרה ואחר כך
טרחה להוסיף "3 כוסות מים".
"תגיד, נראה לך באמת שאני אשב ואחכה לך באוטו כל היום?".
הבטתי ב"בוני" שלי, "כנראה שלא" השבתי.
כנראה שבוני גם לא אהבה את התשובה שלי.
היא קרבה אלי ולקחה ממני את האקדח. "זה שוד מחורבן" צרחה.
פה ושם, מכמה כיסאות אנשים הפסיקו לרגע לאכול או לשתות, אבל לא
יותר מזה.
שום פאניקה, שום קפיצות על הריצפה או צרחות.
פשוט רגע אחד של תשומת לב וחזרה לשיגרה.

"את חושבת שאני צוחקת איתך" הצטעקה שני לכיוון הבארמנית שהיתה
דווקא די נחמדה אלי.
אפילו קצת יותר מ"בוני".
"כן" השיבה הג'ינג'ית. ושבה לעיסוקיה.

ראיתי את שני כועסת, אבל לא ככה, היא התעצבנה והחלה נעה לכל
מיני כיוונים, מנפנפת באקדח כאילו לא יודעת מה לעשות.
ואז כשהחלה לאבד את מעמדה כמרכז תשומת הלב, דרכה את האקדח
בהפגנתיות.
כן, כפי שבוני ציפתה, הכדור היה אצלה.
ואחרי כמה שניות הוא יצא משם.
היא ירתה.
ואז הוא היה אצלי.
הכל היה בדיוק כמו שהיא תכננה.
נו טוב, כמעט הכל.

"הרגל!" צרחתי בבהלה.
"מה קרה?" שאגה בוני, אוחזת בחוזקה את האקדח, מבהירה לכל שהיא
רצינית בכוונותיה.
"פגעת לי ברגל!" יללתי.
"או! תפסיק לבכות כמו תינוק" פסקה נחרצות והיה נראה כאילו בכלל
לא היה איכפת לה.
"אבל זה כואב".
"אתה גבר או לא?!" שאלה בטון מלגלג.
"גבר עם רגל פצועה! לעזאזל, למה היית חייבת לירות בי".
"לא התכוונתי, עכשיו תפסיק לרטון וקח את מה שיש בקופה לפני
שהמשטרה תגיע.
הבטתי בכתם הדם האדום שניגר ממכנסי הגי'נס שלי, תועה לעצמי אם
הכדור יצא החוצה.
לא שאני יודע מה זה אומר אם הוא יצא או לא.
קמתי על רגלי הימנית וכשדרכתי על הרצפה עם השמאלית זה החל
לצרוב. ניגשתי בחופזה ככל שיכולתי לקופה והרמתי אותה.
גיששתי ומצאתי את הכפתור הקטן שממוקם בתחתית הקופה. זה שפותח
אותה.

"נו?" שאלה שני, מביטה בי בעודי מחטט בתכולת הקופה.
"שני, מותק יש לנו בעיה קטנה".
"אמרתי לך לא לקרוא לי שני!" צעקה וחידשה את אחיזתה באקדח,
מצביעה שוב לעברי.
"סליחה, אה, בוני התכוונתי"
"עכשיו זה כבר לא משנה, לא?!" התנצחה איתי ונאנחה.
"בכל אופן, שני/בוני מה שזה לא יהיה, מותק, יש לנו בעיה
קטנה".
"מה?! מה עכשיו?" שאלה בטון תקיף.
לקחתי חופן מתכולת הקופה והרמתי ידי מעלה. "כל מה שיש כאן, זה
קבלות חתומות של ויזה" ציינתי חרישית.
"מה?!" הצטעקה שני.
הג'ינג'ית חייכה, "כן, אף אחד כבר לא משלם במזומן, ככה הם
אומרים שיש להם רק אשראי ולא משאירים טיפ".
שני צווחה והחלה משתוללת. מה שאני זוכר זה שהיא התקרבה אלי
וירתה ברגל השניה.
אחר כך די איבדתי את ההכרה.


סיפרו לי שתפסו אותה בורחת עם כל הקבלות האלה כבר ברמזור
הראשון.
אלוהים יודע מה היא רצתה לעשות איתם.
את החיפושית שלי היא מכרה כדי לצאת בערבות וברחה מהארץ.
לי ויתרו, הג'ינג'ית אמרה ששני הזו הכריחה אותי לעשות את כל
הדברים האיומים האלו, ושחוץ מזה יש לי ישבן די חמוד.
אז אנחנו עכשיו ביחד, קוראים לה יפעת, אבל היא רוצה שאני אקרא
לה לואיס. בדיוק כמו בסופרמן.
וגם לה יש איזה רעיון מטורף של להציל את העולם וכאלה.





היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 2/10/00 23:20
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אופיר צביק

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה