I.

הכלים מצטברים בכיור. החתולה ישנה. אני משוטטת מפינה לפינה, לא
מוצאת לעצמי מקום, וקר לי. הייתי רוצה לשיר, לקרוא בשמות של
אלים קדומים בשדה רחב-ידיים, להשתכר מהמרחבים הפתוחים, הפעורים
אל השמיים; לדהור על סוסה שחורה ולהיות חופשיה ופראית כמוה.
הייתי רוצה לרקוד, אולי, לצלילי גיטרה טרופה, בקצב מסחרר. אני
מדמיינת את עצמי באור המדורות, מכשפה צועניה - ערב אחרון לפני
שעולים למוקד ונשרפים. ומוטב כך, להשרף, לא להשאיר אף לא אפר,
להפוך לרוח, לצאת מהחיים.

גב הכסא קר לעורי החשוף, המושב לא נוח. גופי שוב כואב, הכאב
מעיר אותי ומזכיר לי שאני עוד כאן.

II.

גם היום לא עשית כלום? הוא מסתכל בי במבט מאשים. חשבתי,
הרגשתי, חלמתי! אני רוצה לזעוק ושותקת. עולמי, יש בו סדק,
ודרכו פועמת המציאות פנימה, חרוכה, מהבילה, מצחינה. ואני בוהה
באפרסקים המצומקים על מגש הבדולח ומרגישה שגם אנחנו שם, על
המגש, מתיבשים באיטיות. והוא רק מביט בי בעיניים החכמות שלו,
היודעות-כל, ולא אומר דבר.

הלוואי ויכולתי להזכר עכשיו במילים שיצילו אותי, מילים של שירה
חוצת גבולות וזמנים, לומר לו משהו, להחזירו לחדר. אבל אני
מגמגמת והוא לא שומע. איך בלעתי את כל אותם הספרים, כרכים על
גבי כרכים, ולא זכרתי מאום?! רק סצנה קלישאית של אופרת סבון
עומדת מול עיניי, ואני בקושי עוצרת בעצמי מלקרוא אחריו בפאתוס:
"פדרו! מיאמור!"

ואולי עדיף שתלך?

III.

בלילה אני מתעוררת ממגע ידיים קרות דרך הסדין הדק. פוקחת את
עיניי, מלבדי אין איש בחדר. השינה נודדת ממני והלאה, רוקדת
סביבי, מענטזת, מסרבת לחזור אלי. בלית ברירה אני ממשיכה את
הדיאלוג/מונולוג שלנו, התמידי. אתה תמיד איתי, כמו כפית הכסף
האחרונה של בורז'ואה נמלט. אתה מסכן את חיי, כמו אותה כפית,
שאם ימצאו - יחרימו, גם אותה וגם אותי. אני יודעת עכשיו
התמכרות מהי. זוהי התפצלות מתוקה של המודעות לאני והיא. היא
יודעת שעלי לצאת מזה, שזכרונך מרעיל אותי, שהמילים שלך ארסיות,
שהן משאירות בי פצעים שלא יגלידו; ואני יודעת שאין דרך אחרת,
אתה עדיין חלק ממני, אי-אפשר לכרות אותך מגופי, ואני זקוקה
לנוכחותך כמו אוויר לנשימה. היא מרגיעה אותי, היא אומרת שהכל
חולף, עובר. זהו שקר, אני יודעת. אני יודעת כי היא זו אני.

הידיים הקרות על הסדין שלי. אט-אט מתגנבות פנימה, דרך העור,
נגיעות קור בליבי.

IV.

הסוד שעלי לשמור מפני הוא שגם אתה, בעצם, לא קיים. במקומך
מישהו זר פתאום שאני לא מכירה בכלל, ואילו הכרתיך, לא הייתי
מאשרת את ההתפרצות האלימה שלך לחיי, הייתי משתקת כל מגע איתך.
לא כזה דמיינתי אותך. המגרעה היחידה של חלומות היא שבסוף
מתעוררים. ככל שהיתה ארוכה השינה, כך קשה יותר להסתגל למציאות
החדשה. אולי זו אפילו לא מציאות, אולי זהו רק חלום נוסף, אבל
זה באמת לא משנה. קר לי. כואב לי. הכאב מזכיר לי שאני עוד כאן,
ואתה כבר לא. היא אומרת שזה יעבור. אני בונה סביבי בועה, שם יש
שדות פתוחים בארצות רחוקות, ומדורות, וקולות של צחוק ונגינת
גיטרות. ואין מחר, תודה לאל.