את אוהבת אותו. רק עכשיו את מבינה את זה שכבר כמעט מאוחר מדיי
.
את יושבת מול המחשב עם עיניים פעורות, מתקשה לנשום. לא מודעת
לחלוטין למעשייך את קמה מהכיסא. נכנסת למקלחת ובתנועות מכניות
פושטת את בגדיך ונעמדת מתחת לזרם המים החמים שבעקבות החמסינים
האחרונים הגיעו לטמפרטורות מרקיעות שחקים. (חם!) את מקיצה
בבהלה רק כאשר המים כבר צרבו את עורך והותירו  אותו אדום
וכואב. את מכבה את זרם המים החמים ופונה לקרים, עומדת שם,
נתמכת בקיר, נותת למים לשטוף את הכאב הפיזי והנפשי, (הוא גילה,
הוא יודע, הכול באשמתי!) המומה ומבולבלת מדי כדי לנתח לחלוטין
את המצב.
את יוצאת מהמקלחת לובשת את החולצה המלוכלכת שהייתה מונחת על
הכיסא כבר יומיים. מתיישבת על המיטה, קמה, יושבת, פוסעת בחדר.
(איך הוא גילה? מי סיפר לו?) שוב קופצת, מחפשת משהוא על השולחן
מעיפה חפצים תוך כדי, מבינה שאת בעצם לא מחפשת כלום, חוזרת
לפסוע בחדר, (אבל זה היה סתם, סטוץ, שטות של רגע, לא רציני...)
מורטת שערות מראשך, כוססת ציפורניים, ממלמלת דברים שלא ברורים
אפילו לך, ומתחילה לאט, לאט להבין מה הוא כתב, הוא הולך לפגוש
את הגדול מכולם, (להתאבד) להחזיר ציוד, (להתאבד)  לדפוק נפקדות
(להתאבד) לסגור את הבאסטה, להתאבד...
המעיים שלך מתהפכים הלב מתחיל לפעום במהירות את מתרסקת ופורצת
בבכי מתעלמת לגמרי מהעובדה שברגעים אלה את מפרה שבועה שנשבעת
לפני שנים, לא להזיל דמעה  בשביל אף אחד.
את זוחלת לטלפון, (לשמוע אותו רק לשמוע את הקול שלו) ומחייגת
את המספר שלו בידיים רועדות.  הוא מרים את השפופרת ואת לא מחכה
לתגובה ממנו, מבקשת סליחה ומפצירה בו שלא יעשה את זה ומה שהיה
בינך ובין ההוא לא היה רציני ושאת אוהבת אותו, הוא לא עונה ולא
מגיב,  סוף סוף את מפסיקה את שטף הדיבור ומנסה להקשיב לתגובתו
והוא מצידו לא מגיב למשך כמה שניות  ואז בקולו הרגוע והצרוד
אומר "להתראות" שקט,עדין והחלטי, מייד אחריו את שומעת פיצוץ
עז, את יודעת בדיוק מה הוא, (הוא ירה בעצמו!!!) מסרבת להאמין
שומטת את הטלפון. נופלת לרצפה מנסה לנשום, לבכות, לצרוח, לא
מצליחה, קמה בקושי רב וברגליים רועדות מפלסת את דרכך למטבח,
נשענת על הקירות נתמכת בכיסאות,  מגיעה למטבח ובפחד אך
בהחלטיות מוציאה מהמגירה את סכין הבשר (מגיע לך! את אשמה!
בגללך!) אוחזת בה בכוך ובידיים יציבות מכוונת את הלהב ללב, זה
שבגד בך,בגד בו, הרג אותו. (עכשיו אנחנו שווים)