טל יושבת ליד שולחן הכתיבה והמחשב לא כותב לה, יותר נכון -
המחשבות. טל חושבת מה לעשות עכשיו. ינון אמר שאולי יבוא אבל
הספיק להתחרט ונשאר בבית.
היא קמה למטבח, שוטפת תפוח עץ וחותכת אותו לחתיכות. עם צנצנת
דבש פתוחה היא חוזרת לשולחן וטובלת את החתיכות, להמתיק. בכל
זאת, היום ערב ראש השנה.

באותה שעה, בקצה אחר של העיר, מיכל יושבת לארוחת חג עם המשפחה.
אחותה הצעירה הגיעה לארוחת החג אצל ההורים עם בעלה ועם בתה
התינוקת. אמא של מיכל מאושרת מהנכדה ואבא שלה לא יכול להפסיק
לחייך. הם סידרו לה כסא מיוחד משלה, כסא של תינוקות, כדי שסוף
סוף תשב עם כולם לשולחן. התינוקת הקטנה מחייכת אל מיכל שחושבת
בלבה, כמה היתה רוצה כזו תינוקת משלה, אבל יודעת שקל זה לא
יהיה, לא בחיים שבחרה לעצמה. חישוב מהיר בראש מעלה את המסקנה
שאם היתה משיבה בחיוב להצעת הנישואין של ינון, יכלה להיות לה
עכשיו אחת בדיוק כזו, תינוקת. אביה מביא לשולחן קערה מלאה
בתפוחי עץ אדומים וחתוכים. הוא מניח את הקערה על השולחן ומגיר
דבש על התפוחים.
"שתהיה שנה טובה!" קורא האב בקול גבוה וכולם חוזרים אחריו על
הברכה. כולם חוץ ממיכל ששקועה בהרהוריה על טל. מה היא עושה
עכשיו? היא שואלת את עצמה.
"שנה טובה מיכלי", קוראת אליה אמא. "שתביאי לנו רק נחת", היא
מוסיפה והטון בו היא משתמשת לומר זאת תואם את לכסון העיניים
שלה כלפי התינוקת. רמז.

חתיכת תפוח נשאבת בטעות לתוך קנה הנשימה של טל. היא משתעלת,
קצת נחנקת ושוב הכל מסתדר. הכל מסתדר חוץ מהדמעות שנספגות
בכרית אליה צנחו עיניה המחוברות לגופה הרועד. הדמעות שלה
ספוגות בכאב המכונה עמית.

"עמית!" נאנקת רוזי.
עמית מעליה, מזיע והיא תופסת חזק בגבו. הוא מנשק אותה באוזן
ובבטן כבד לו מארוחת החג. רוזי נאנחת.
"שששש...", הוא משתיק אותה, "שההורים שלי לא ישמעו אותך". רוזי
בוחרת לא להיעלב מהטון בו השתמש ופותחת את רגליה.
התנועות של עמית קצובות מדי ורוזי מרגישה את זה.
"איפה אתה?" היא שואלת אותו והוא לא שם. הוא חושב על ינון. הוא
הזמין אותו אליו להורים לארוחת החג, אבל ינון סירב. הוא העדיף
להשאר לבד בבית. עמית רק מקווה שהוא לא חתך את הורידים או משהו
דומה ומתכנן לנסוע אליו אחרי שיגמור כאן.

ינון יושב על הרצפה, בריסטול גדול פרוש לפניו, עליו הוא מורח
את צבעי הפנדה. ירוק מרוח לו על הלחי, כתום על המצח והרבה כחול
על הידיים. כשהוא מצייר הוא לא חושב עליה וזה טוב. טוב שלא
הלכתי לטל, זה סתם היה מגביר את הכאב, הוא חושב. גם הרעב לא
מציק יותר, הצבע משביע.
נכון, עברו שנתיים אבל הוא לא שוכח אותה. לא בקלות אפשר לשכוח
את הכחול של העיניים. אפילו השם, מיכל כמו מכחול, כמו כחול
והוא אוהב כחול. מאוד אוהב. והוא בכל זאת רעב, רעב לאוכל, רעב
לאהבה.
במקרר אין כלום. הוא מנער את קרטון החלב הכמעט ריק, מוזג לכוס
שהוא לא יודע מה הכילה קודם אך היא נראית יחסית נקייה ושותה
בצמאון.

מיכל מסיימת מהר את העוף התפל וקמה לטלפון.

צלצול הטלפון קוטע את דמעותיה של טל והיא שוקלת אם לענות. זו
בטח מיכל, היא חושבת ולא עונה כי אין לה מה לומר. זה קשה מדי.

עמית מתנשף, יורד חזרה לסדין. רוזי מחייכת.
"אני הולך להתקלח", הוא אומר.
"מה בוער לך?" היא שואלת.
"בוער לי", הוא עונה תשובה סתומה. אין לו כוח פתאום.

"זזתי", אומרת מיכל כשהיא כבר ליד הדלת, מפתחות האוטו בידיה.
"לאן יש לך ללכת עכשיו?" שואל אביה בטרוניה אבל היא כבר בחדר
המדרגות, מדלגת למטה בלב כבד.

ינון תופס את גבו שכואב מהישיבה הממושכת על הרצפה ומרים את
כובד משקלו מעלה, נעמד על רגליו. עיניים כחולות ניבטות אליו
מהציור הלא-גמור. הוא מוותר וטורק את הדלת אחריו.

עמית יוצא מהמקלחת, מתיישב על המיטה בגבו לרוזי שעדיין שוכבת
שם ומתלבש במהירות.
רוזי שולחת את ידיה לגעת בגבו החשוף ולא מספיקה כי עמית נעמד
על רגליו ומסתבך בחולצה הראשונה שמצא בארון.
"אני הולך", הוא מודיע.
"לאן אתה הולך?" שואלת רוזי. עמית לוקח את מפתחות הרכב
מהשידה.
"לאן הולכים?" היא מנסה שוב, מתרוממת ומנסה לאתר את חזייתה
ששוכבת מתחת למיטה.
"את יכולה לעשות מה שמתחשק לך, אני זז", אומר עמית בקול מלא
קור. צמרמורת עוברת בגבה של רוזי שמרימה את גבותיה. אבל הוא
כבר במסדרון.

דמעותיה של טל יבשו והחום שהפיקו הפך לצינה. טל קמה מהמיטה.
בדרך למקלחת היא מורידה את חולצתה ואת מכנסיה.
צלצול פעמון הדלת תופס אותה בתחתונים וחזייה. טל מציצה בעינית
ורואה את דמותה הרכה של מיכל. בתחושה מעורבת היא פותחת את הדלת
כמו שהיא ומייד מתחרטת.
עיניה של מיכל משוטטות על פני גופה החצי מעורטל של טל בלי
משים.
"הי", אומרת מיכל וסוגרת אחריה את הדלת. "דאגתי לך", היא
מוסיפה.
"איך היתה ארוחת החג?" שואלת טל ומתיישבת על הספה, "הפסדתי
משהו?"
"ממש לא!" ממהרת מיכל לענות ומתיישבת לידה. אחרי מחשבה קצרה
היא מוסיפה- "חוץ מהתינוקת המקסימה של אחותי".
"מה את אומרת?" מגיבה טל בתשובה סתמית.
"הייתי יותר רוצה לדעת מה את אומרת", אומרת מיכל ומייד מרגישה
תוקפנית ומתחרטת.
טל שותקת. היא יודעת בדיוק למה מיכל מתכוונת אבל לא יודעת מה
לומר לה. מצד אחד, מיכל היא חברה קרובה שלה כבר שנים והיא אף
פעם לא חשבה עליה במובן הזה. היא לא חשבה על אף בחורה, אף פעם,
במובן הזה. מצד שני- מחשבה מטורפת - עדיף להיות לבד?

לבד. חושב ינון שמביט על כפות רגליו הצועדות זו אחר זו על
המדרכה במכניות שאף פעם לא הבין וכנראה גם לא יבין. לאן אני
הולך? הוא שואל את עצמו.

עמית מעיף הצצה בראי הקבוע בקיר חדר המדרגות של ינון. אני לא
מזהה את עצמי, הוא חושב.

"אני ממש רוצה להתקלח", אומרת טל למיכל וקמה מהמיטה. מיכל
מביטה על גופה המתרחק כשהיא צועדת לכיוון חדר האמבטיה.
צלצול פעמון הדלת נשמע לפני שטל מספיקה לסגור את הדלת.
"אני אראה מי זה", אומרת מיכל לטל שנעמדת במקומה.
מיכל מציצה בעינית ורואה את ינון עומד מולה בראש מושפל.

עמית דופק על דלתו של ינון ואין תשובה. הוא מצלצל בפעמון.

"אני לא מאמינה, זה ינון", אומרת מיכל לטל שלובשת חולצה. מיכל
מתיישבת בחזרה על הספה כשטל פותחת לו את הדלת.
"אז ככה את מסתובבת בבית כשאת לבד", אומר ינון ורוכן אליה
לנשיקה כשהוא רואה את מיכל בזווית העין וקופא לחלקיק שניה.
טל מקבלת את נשיקתו בדממה, מסתובבת ומתיישבת על הספה ליד מיכל.
ינון נכנס לסלון בצעדים קטנים ומהססים.
"מיכל", הוא אומר. טל מסתכלת על שניהם ומנסה לחשוב מתי היתה
הפעם האחרונה שהתראו. זה היה מזמן. מיכל מסתכלת עליו בעיניים
גדולות וינון תופס שאלו העיניים מהציור שלו. פתאום גם טל
בתחתונים נראית לו הגיונית.
"מה שלומך?" הוא שואל בקול שקט.
"לא יודעת", עונה מיכל בכנות.

עמית יוצא מהבניין של ינון ומסתכל למעלה, לחלון שלו. חשוך. הוא
מחייג אליו לסלולרי ושומע את הצלצול דרך החלון.

"טוב. אני אעשה קפה?" שואלת טל שמנסה לשבור את המבוכה ומודה
בפני עצמה שבאותה מידה שהגעתו של ינון מקשה עליו ועל מיכל, היא
מקלה עליה.
"אני רעב", ינון אומר.
טל הולכת למטבח וינון אחריה. מיכל נשארת לבד על הספה, לכודה.

עמית שוב מתניע והסלולרי שלו מצלצל. רוזי - מראה הצג.
עמית יושב ומאזין למנגינה עד שהיא נפסקת. הוא מאותת שמאלה
ונוסע משם.

מפה נפרשת על השולחן. קערה עם תפוחים חתוכים וצנצנת דבש.
עוגיות קינמון וופלים במילוי אגוזים. ספגטי קר ברוטב עגבניות
ופאנטה תפוזים. מיכל נזכרת ומוציאה מהתיק קערה עם כנפיים ברוטב
חמוץ-מתוק וקופסת פלסטיק עם חתיכות פאי תפוחים.
מיכל אוכלת מהספגטי בתיאבון ולא מבינה איך היא עדיין רעבה אחרי
ארוחת החג. ינון לוגם בצמא וטל בוהה בדלת. צלצול נוסף בפעמון
נשמע.
טל לובשת מכנסיים וניגשת לפתוח. עמית עומד מולה.
"הגעת בזמן", היא אומרת לו בלי חיוך. לוחץ לה בלב. "בדיוק
ישבנו לארוחת חג מאולתרת", היא אומרת לו וסוגרת את הדלת
אחריו.
עמית נכנס לסלון.
"שב", מזמין אותו ינון.
"אני רק שמח שאתה בחיים", אומר עמית ומתיישב בכבדות על
הכורסא.
"מה העניינים?" שואלת אותו מיכל, "רעב?"
"האמת? לא, אבל נראה לי שאני אתפתה בכל זאת", אומר עמית. טל
מלכסנת אליו מבט ומתיישבת ליד מיכל.
"אני אמור לא להיות בחיים?" שואל ינון ודוחף לפיו חתיכה גדולה
של פאי תפוחים. טל רק שותה מהקפה שלה ומתבוננת במתרחש, קפואה.
עמית לוקח כנף ונוגס בה. "טעים", הוא אומר בפה מלא.
"אבא שלי עשה", מיכל אומרת ופותחת את קופסת הופלים. טל אוספת
את רגליה לתוך עצמה ומחבקת את הספל שלה.
טל מסתכלת על זרועו השחומה של עמית ששולח את ידו, לא מגיע
ומבקש ממיכל-
"תעבירי לי את העוגיות בבקשה". עמית מכווץ את הגבות וטל בוחנת
אותן, ואת עיניו שמתחתיהן, לא מסתכלות עליה. טל מרגישה את זה
מגיע. המליחות עומדת לה בגרון והיא לא רוצה בכלל לחשוב מה תעשה
כשהדמעות יפרצו ממנה פתאום, בלי שתוכל לשלוט בעצמה. היא מושיטה
ידיה לכיוון קופסת הסיגריות כמו מנסה לאחוז בגלגל-הצלה
כשהסלולרי על עמית מצלצל.
הארבעה יושבים ומקשיבים למנגינה. ינון נשבר ראשון-
"למה אתה לא עונה?" ינון מציץ למכשיר העומד על השולחן מאיר
ורוטט במנגינה עליזה שלא תואמת את תחילת השנה הזו. ינון רוכן
אל המכשיר. "זאת רוזי!" הוא משתף את הנוכחים. אבל עמית לא זז
ורק מחכה שהמנגינה תפסק. כשהיא פוסקת מיכל שואלת-
"למה אתה לא עונה לה?"
"אני חושב שזה נגמר ביננו", אומר עמית. ארבעתם שותקים.
טל לוקחת חתיכת תפוח מהקערה ונוגסת בו בלי לטבול בדבש. חיוך
קטן ולא-רצוני עולה על פניה הסמוקות מהחום. מיכל משפילה את
ראשה ובוחנת את כפות רגליה. ינון מביט על עורפה של מיכל לרגע
ואז מסיט את מבטו וחושב על הציור הבא.