לקח לי כמה שניות להתאושש ולהבין שזה הטלפון שמצלצל ומפריע לי
כל כך באמצע חלום מתוק שהספקתי לשכוח.
"מי זה?" עניתי בקול צרוד משינה.
"מה זה קיפי, ככה עונים לטלפון?", זה היה יותם שהעז לנזוף בי
בשעה... הארתי את השעון המעורר - שלוש ורבע לפנות בוקר!
"תגיד לי, אתה מפגר? מה אתה רוצה ממני בכזאת שעה?"
"אני צריך שתבואי", אמר יותם.
"לאן?" לא הבנתי מה הוא רוצה מחיי.
"תבואי אלי".
"עכשיו?"
"עכשיו!"
"אם אתה רוצה תבוא אתה לפה", אמרתי והסתובבתי הצידה כדי להעיר
את עצמי קצת. אני מכירה את יותם מספיק טוב כדי לדעת שאם הוא
מבקש אותי באמצע הלילה, יש לו סיבה טובה.
עד שהוא הגיע הספקתי להרדם עוד פעם. דפיקות חזקות בדלת העירו
אותי.
"איזה יפה את עם התסרוקת הזאת ועם הפיג'מת דובונים שלך", היה
הדבר הראשון שאמר כשפתחתי לו את הדלת.
"תעזוב אותי, אני הולכת לצחצח שיניים", אמרתי בניגוב עיניים.
"לא, את לא צריכה לעשות את זה לכבודי", אמר ונשכב לי על
המיטה.
הצצה במראה עם המברשת שיניים בפה גילתה לי שאני נראית בערך
כאילו משאית דרסה אותי הרגע, אבל אפילו להסתרק לא היה לי כוח.
חוץ מזה, זה רק יותם.  
חזרתי לחדר ונשכבתי לידו.
"מה קרה?" שאלתי.
"היה לי לבד מדי", ענה בקול מתפנק.
"טוב", אמרתי, "תפסיק להיות פינוק ובוא פשוט נישן".
"טוב, בתנאי שתחבקי אותי".
חיבקתי אותו ועצמתי עיניים. יותם חיבק אותי בחזרה. כשכמעט
נרדמתי הרגשתי את ידו מלטפת אותי בבטן. התעלמתי מזה וניסיתי
להרדם אבל אז היד שלו נכנסה מתחת לחולצה וליטפה ישר על העור.
"די יותם", אמרתי לו. הוא הוציא את היד מהבטן שלי ואמר-
"איזה כיף לי שאת שלי".
"אני לא שלך, אני שלי", הזכרתי לו.
"נו, את יודעת למה התכוונתי", אמר. "התכוונתי שטוב שיש אותך".
"לילה טוב", אמרתי לו.
"לילה טוב", יותם ענה וחלץ את הנעליים.

ביום שרדף את אותו לילה הכרתי את עמי.
הוא ישב לבד על קפה הפוך בבית קפה בו אני ממלצרת וחוץ מלהיות
שקוע בניירות דאג לחייך אלי בכל פעם שעברתי ליד השולחן שלו.
כשהבאתי לו את החשבון הסתכלתי עליו מקרוב וראיתי שחוץ מלחייך
הוא גם נראה טוב אז אמרתי לו-
"אתה שווה משהו חוץ מלחייך?"
"בטח", ענה לי, "תראי"- הוא הראה לי דף שעליו היה רשום שמו
ומספר טלפון. "בדיוק התכוונתי לתת לך את זה", הוא אמר. לקחתי
את הדף והסתכלתי- בשולי הדף היה לוגו שלידו כיתוב- "ברגמן את
מזרחי - ראיית חשבון וניהול פיננסי".
"מה לך ולזה?" שאלתי אותו וצחקתי.
"אני רואה חשבון. שם אני עובד", ענה.
"אתה לא נראה כמו רואה חשבון", אמרתי.
"ואיך רואה חשבון בדיוק אמור להראות?" הוא שאל.
"לא יודעת", צחקתי והוספתי- "לא משנה. אני כבר אתקשר אליך,
עמי".
"אני אשמח", אמר, "אבל תצטרכי לומר לי את שמך כדי שאזהה אותך
כשתתקשרי".
"אני קיפי".
"כמו הקיפוד?" עכשיו היה תורו לצחוק.
"כמו הפרח", עניתי ואז שמעתי את אחראית המשמרת המרושעת קוראת
לי.
"מה זאת אומרת?" עמי שאל אבל אני כבר הייתי חייבת ללכת להתייחס
קצת ם לשולחנות אחרים והבטחתי לו שאסביר לו כבר בטלפון.
אני לא יודעת למה אמרתי לו שקוראים לי קיפי. רק יותם קורא לי
ככה, שאר האנשים בעולם קוראים לי בשם שנתנו לי הוריי.

בערב התקשרתי לעמי וענה לי המשיבון. השארתי הודעה עם המספר שלי
ורצתי לפתוח את הדלת. זה היה יותם.
"מה העניינים?" שאל ונכנס פנימה.
"אצלי הכל טוב, מה איתך? עדיין במצברוח?"
"כן", אמר והלך למטבח. "רוצה קפה?" יותם שאל.
"אני רוצה תה", אמרתי.
כשיותם חזר לחדר עם הכוסות אמרתי לו-
"נו, אתה רוצה כבר לספר לי מה עובר עלייך, כשאני לא מנומנמת?"
"סתם, אני מרגיש לבד".
"אתה תמיד מרגיש לבד", הזכרתי לו. "מה עם אורית?" שאלתי. אורית
היתה בחורה שיותם יצא איתה בתקופה האחרונה אבל לא היה בטוח אם
הוא רוצה להמשיך את הקשר איתה. בעיניי היא דווקא היתה מאוד
חמודה, בניגוד לבנות שבדרך כלל מצאו חן בעיניו.
"אמרתי לך כבר שסיימתי את זה".
"מתי אמרת לי?" שאלתי.
"אתמול בלילה".
"כנראה ישנתי כבר", אמרתי. "ולמה עשית את זה? היא היתה ממש
בסדר, לא?"
"לא אותה אני רוצה", אמר. המשפט הזה היה קצת מוזר אבל לי היה
חם נורא.
"אני מתה מחום", אמרתי לו. "אני נכנסת להתקלח".
"אפשר לבוא איתך?" יותם חייך.
"מה אתה חושב?"
"שכן?" שאל בקול מלא תקווה.
"יותם!" הזהרתי אותו, "תעזוב אותי".
"טוב אז אני רק אציץ לך", אמר.
"יותם!" גערתי בו ונכנסתי למקלחת.
תוך כדי שהתקלחתי שמעתי את הטלפון מצלצל ואת יותם עונה.
כשיצאתי נוטפת מים יותם אמר-
"לא ידעתי שיש עוד מישהו בעולם שקורא לך קיפי". הקול שלו נשמע
נעלב.
"עמי התקשר?" שאלתי.
"כן". יותם חשב רגע ושאל- "מי זה עמי?"
"הכל אתה חייב לדעת?"
"ברור!" ענה. יותם הסתכל דרך החלון. יכולתי לראות שמשהו עובר
לו בראש. נתתי לו את הזמן לחשוב לעצמו ובינתיים הפעלתי את
מייבש השיער. שמעתי אותו אומר משהו מבעד לרעש של המייבש.
"מה אמרת?" צעקתי.
"אני רוצה להגיד לך משהו!" הוא גם צעק. "תכבי את הדבר הזה".
הפנים שלו נראו רציניות אז כיביתי והתיישבתי לידו.
"מה?" שאלתי. יותם הסתכל עלי במבט מוזר.
"נו מה? מה אתה מסתכל עלי ככה?"
"את יודעת למה עזבתי את אורית?" הוא שאל.
"כי אתה דפוק?" השבתי לו בשאלה.
"גם, גם...", יותם הסכים איתי בלי חיוך. "אבל יש עוד סיבה..."
"והיא...", ניסיתי לעודד אותו להמשיך.
"היא... היא... שהבנתי שלא אותה אני רוצה".
"אז את מי?" שאלתי אותו למרות שהתחלתי כבר להבין לאן הוא חותר
ולא הייתי בטוחה שאני רוצה לשמוע את התשובה.
"רקפת", יותם קרא בשם האמיתי שלי וזה היה קורה רק פעם בהרבה
הרבה זמן ובמקרים מאוד מיוחדים , של כעס או של רצינות תהומית.
יותם אמר-
"אני שוכב איתה וחושב עלייך, את מבינה מה זה אומר?"
"אני מבינה וחבל שזה ככה", אמרתי ומייד התחרטתי על דבריי. יותם
נראה כאילו הוא עומד לפרוץ בבכי.
"אבל למה חבל?" הוא שאל בקול שקט. שתקתי.
"קיפי?" יותם ניסה. הוא שלח את ידו והסיר קווצת שיער שנפלה על
פניי. לא הזזתי אותו ורק אמרתי בשקט-
"יותם, אתה החבר הכי טוב שלי".
"גם את החברה הכי טובה שלי!" אמר.
"נו? וזו סיבה טובה לא להכנס לשם", ניסיתי לשכנע אותו.
"אני לא מבין למה!" יותם התעקש ואז הוסיף בהיסוס- "אני חושב
שאני אוהב אותך".
"ברור שאתה אוהב אותי, אבל אני לא חושבת שאתה מאוהב בי".
"רקפת, אל תגידי לי מה אני מרגיש, בסדר?" קולו נשמע כועס.
שתקתי.
"את גם אהבת אותי פעם, נכון?" יותם החזיר אותי שנים אחורה.
אני זוכרת בבירור את היום שהגיע כתלמיד חדש לכיתה שלנו באמצע
השנה בכיתה יו"ד. אני זוכרת שזה היה באמצע שיעור מתמטיקה.
המנהל נכנס ואחריו יותם. גבוה, וחיוך של ביטחון עצמי נסוך על
פניו, וודאי לא אותו חיוך נבוך של ילד שמגיע למקום חדש. המנהל
התנצל על ההפרעה והציג אותו בפני הכיתה. המורה הושיבה אותו
במקום הפנוי שהיה ליד אחד הילדים שישב בשורה שלפני. אני זוכרת
שהסתכלתי על הגב שלו, אני אפילו זוכרת שלבש חולצה ירוקה. ואני
זוכרת שהצטערתי על זה שלא הושיבו אותו במקום הפנוי שהיה לידי.
בהפסקה אזרתי אומץ והלכתי לדבר איתו. מהר מאוד הפכנו לחברים
טובים. היינו הולכים ביחד לכל מקום, נפגשים, מתכוננים ביחד
למבחנים, צוחקים. לא הרבה זמן אחרי שהכרנו יותם אמר לי שהוא לא
אוהב את השם רקפת, ולמחרת בא עם ההמצאה החדשה- "מעכשיו אני
אקרא לך קיפי, בסדר?" אמרתי בסדר למרות שהשם החדש נשמע מטופש
בעיניי, אבל הרגשות שהתעוררו בי כלפיו לא נתנו לי לסרב. אם זה
מה שהוא רוצה, זה היה בסדר מבחינתי. מהר מאוד הבנתי שאני
מאוהבת בו עד מעל הראש, חשבתי רק עליו וכשנפגשנו לא יכולתי
להוריד את העיניים ממנו, בוחנת כל פיסת גוף ומקשיבה לכל מילה
שיוצאת מפיו. אבל בגיל שש-עשרה לא יכולתי פשוט להתוודות על
רגשותיי וכך נשארנו, חברים טובים.
עם הזמן ההתאהבות חלפה ופינתה את מקומה לאהבה. רק שנים אחר כך,
נראה לי שזה היה בשנה השניה ללימודים המשותפים שלנו
באוניברסיטה גיליתי לו שפעם הייתי מאוהבת בו. זה היה מספיק
רחוק כדי לאפשר לנו להזכר בנוסטלגיה ולצחוק על זה.
עכשיו פתאום הכל עלה שוב, עשר שנים אחרי ההיכרות הראשונה שלנו
ובערך תשע שנים אחרי שהתגברתי עליו. עכשיו זה פשוט לא היה זה.
לא ידעתי מה לעשות ומצאתי את עצמי אומרת-
"פגשתי היום מישהו".
"מישהו שקורא לך קיפי?" מיהר יותם לעקוץ.
"אין לי מושג למה אמרתי לו שקוראים לי קיפי!" הודיתי. "משום מה
זה השם שעלה לי בראש. מוזר, לא?"
"אולי התבלבלת וחשבת שכולם קוראים לך ככה", אמר יותם בסוג של
עצב.
"יותם, נו...", לא ידעתי מה להגיד.
"נראה לי שכדאי שאני אלך הביתה", הוא אמר.
"מה אתה נעלב עכשיו?
"אני לא נעלב", הוא שיקר, "אני פשוט מרגיש חרא והשיחה הזאת לא
ממש עוזרת לי להרגיש טוב, זה כאילו את לא לוקחת אותי ברצינות,
מתעלמת ממה שאני אומר לך".
"מה אתה רוצה ממני, יותם? הדבר האחרון שאני רוצה לעשות זה
לפגוע בך, אתה יודע את זה!" ניסיתי להתגונן.
"לפעמים אין על זה שליטה", יותם אמר, שתק לרגע ואז הוסיף- "על
לפגוע, אני מתכוון".
"גם על רגשות אין שליטה", אמרתי. יותם הסתכל לי בעיניים ואמר-
"אני יודע, לכן כדאי שאני אלך עכשיו לפני שיהיה עוד פחות נעים
ממה שעכשיו".
"יותם! זה בסדר שאמרת לי מה שאמרת, שלא תחשוב שאני לא מקבלת את
זה, אני הכי אוהבת אותך בעולם", אמרתי בתחינה.
יותם נעמד על רגליו ואמר-
"גם אני אוהב אותך הכי בעולם, לכן זה כל כך קשה", ואז יצא
מהבית שלי.

התחלתי לצאת עם עמי. אני ויותם לא דיברנו מאז אותו ערב בו
התוודה בפניי על רגשותיו. הוא לא התקשר ואני לא התקשרתי. אולי
הייתי צריכה לנהוג אחרת, אולי הייתי לא בסדר אבל פשוט לא
יכולתי להתמודד עם זה.
עם עמי היה לי טוב, היה פשוט. הוא נראה טוב ומצא חן בעיניי.
השיחות איתו היו מעניינות והוא צחק מהבדיחות שלי. גם הסקס היה
לא רע. בלילות, אחרי שעמי היה נרדם, הייתי חושבת על יותם. לא
בערגה, בגעגוע פשוט. אבל השארתי את הדברים כמו שהם.

חודשיים וחצי לא דיברנו ולא ראיתי אותה. פעם אחת, בהפסקת
צהריים ירדתי לבית הקפה מתחת למשרד שאני עובד בו. מזל שראיתי
אותם יושבים שם, אותה ואת העמי הזה שלה עוד כשהייתי בחוץ, כך
שהם לא הבחינו בי ופשוט הסתלקתי משם בשקט, למנוע אי נעימות.
למרות שהתגעגעתי אליה מאוד.
פעם אחת ישבתי לבד על הבאר באיזה פאב וחשבתי עליה. כמה כיסאות
ממני ישבה, גם היא לבד, בחורה חמודה. לקחתי את המשקה שלי
והתיישבתי לידה, מנסה בכוח להלחם ברגשות שלי כלפי קיפי. הערב
נגמר במיטה של אותה בחורה שדווקא נראתה מאוד מעוניינת והיתה
נחמדה מאוד. אבל השיער השחור שלה התחלף לי בדמיון בשיער הבהיר
של קיפי ועיניה הירוקות בעיניה החומות של קיפי וגופה המזוות
בבטן הרכה של קיפי. שלי.
באמצע של לילה אחד ישבתי עם וודקה מול הטלוויזיה, מנסה בכוח
להתרכז במשחק של ארסנל ולא מצליח. מצאתי את עצמי יוצא החוצה.
הקור של הלילה היכה בי. כשנכנסתי חזרה לקחת סוודר נזכרתי
שהסתיו כבר התחיל.
בדרך לבית שלה ניסיתי לחשוב מה קורה לי. אני מכיר את קיפי כבר
עשר שנים ובחיים שלי לא חשבתי עליה באופן הזה, תמיד היא היתה
פשוט חברה טובה. הכי טובה. אולי זה זה, חשבתי בעודי מתקדם
רגלית לכיוון הבית שלה. אולי זה בגלל שזה הדבר האמיתי, היא הכי
טובה. דמיינתי את הסיטואציה. היא פותחת את הדלת ומסתכלת עלי
בעיניים גדולות ואדומות. היא בכתה, בגללי. כבר מזמן הבינה שהיא
רוצה אותי והעיפה את העמי הזה מהחיים שלה. פשוט לא היה לה אומץ
להתקשר. ואת כל זה היא אומרת בלי מילים. אנחנו פשוט מסתכלים
אחד על השני איזה חצי דקה, בלי לומר כלום ואז מתנשקים בטירוף,
בהיסטריה, בערפול חושים. היא אוחזת בי חזק ואני משתוקק רק לה,
טועם אותה בפעם הראשונה והיא כל כך מתוקה. ואז היא לוקחת את
היד שלי ומובילה אותי למיטה שלה, זו לא פעם ראשונה שלי במיטה
הזו, אבל זו פעם ראשונה שאני שם באמת. נעצרתי ליד הבית שלה.
הראש שלי קצת מסתובב מהאלכוהול ואני מנסה לנקות את המחשבות
ולחשוב מה הלאה. לא יודע למה באותה שניה זה היה נראה לי
הגיוני, אבל במקום לדפוק בדלת שלה החלטתי שביאה מהחלון תהיה
מחווה רומנטית. קיפי גרה בקומה ראשונה. הקפתי את הבית לכיוון
המשוער של חלון חדר השינה שלה, שם שיערתי שתהיה כי הבית היה
חשוך. פילסתי את דרכי בשיחים שמקיפים את הבניין וראיתי אור
אדום קלוש בוקע מחדרה. הכרתי את האור הזה, זו היתה מנורה אדומה
שהיא היתה מדליקה לפעמים, במצבי רוח מסוימים.
אולי הייתי צריך לחשוד, אולי הייתי צריך למנוע את זה אבל באותם
רגעים לא חשבתי ממש בבהירות. התקרבתי לחלון ושמתי את ידיי עליו
ואת פניי בתוך הידיים כדי להיטיב לראות פנימה במקום לראות את
ההשתקפות של עצמי. ואז ראיתי אותם. ביחד על המיטה. הוא היה
ערום והיא בתחתונים. אני יודע שבאותו רגע הייתי צריך פשוט ללכת
משם, אבל הרגליים שלי נשארו במקום. פשוט ננטעתי שם כמו מפגר.
עמדתי והסתכלתי עליהם, בלי יכולת לזוז, כמו מהופנט. ברצון
מסוים למות חזיתי במראות. ראיתי הכל- את זרועותיו שנראו
שריריות במיוחד- אוחזות בה. הוא הוריד את תחתוניה ואני ראיתי
אותה כפי שלא ראיתי מעולם. היא היתה כל כך יפה, עירומה ומתמסרת
בתוך כל האור האדום הזה. חשבתי שאני עומד להקיא אבל המשכתי
להסתכל כמו סוטה, מציצן. שנאתי את עצמי ולא יכולתי ללכת. היא
נישקה אותו, פיו ירד לצווארה, היא פתחה את רגליה אליו והטתה את
ראשה אחורה. לרגע יכולתי לדמיין את עצמי שם במקומו. הם המשיכו
במעשה האהבה שלהם ואני המשכתי לצפות, דמעות בעיניי. ואז, בחוסר
מחשבה של רגע, כאילו לא יכולתי לשאת יותר את מה שראיתי, הנפתי
את ידי אחורנית והכיתי בחלון בעוצמה. שניהם קפצו בבהלה והתנתקו
אחד מהשני. גרוע מכל, גם אחרי שהכיתי בחלון וכמו ניעורתי
מתרדמה עדיין עמדתי שם, מחכה לעונש, במקום לברוח, לנוס על נפשי
ולא לחזור. ראיתי אותו קם מהמיטה ואותה מתכסה בשמיכה בתנועה של
בהלה. הוא, ערום לגמרי, ניגש אל החלון בצעדים בטוחים ומגלה
אותי עומד שם ומתבונן. הוא אמר לה משהו שלא שמעתי, וניגש אל
החלון על מנת להבריח אותי, בטח חשב שאני איזה סוטה מהשכונה, כי
מעולם לא ראה אותי קודם. ראיתי את קיפי מציצה לעבר החלון, מזהה
את דמותי, אפילו שעמדתי באפילה כמעט מוחלטת. קיפי שכחה את עצמה
וזינקה עירומה מהמיטה. היא הדפה את עמי והתחילה לצרוח עוד לפני
שפתחה את החלון. היא המשיכה לצרוח ואני לא שמעתי מה היא צועקת
כי שני דברים הפריעו לי- הדמעות שבעיניי שערפלו את ראייתי
ואיימו להטביע אותי, וזוג שדייה, שמאחר וביתה מוגבה מעט מעל
האדמה, עמדו ממש מול פניי ההמומים. סוג של הגינות כנראה עוד
נשאר בי, כי המילים היחידות שהצלחתי להוציא מפי היו- "קיפי,
תכסי את עצמך". כשהיא שמעה את זה היא הסתכלה למטה וגילתה שהיא
עירומה לגמרי ועומדת מולי צורחת. היא התחילה לבכות וברחה אל
פנים החדר למקום בו לא אוכל לראות אותה. התחלתי להתרחק משם.
עמי התקרב אל החלון וקרא אחרי בקול קשה-
"תלך מכאן, פשוט תלך כבר!" למרות שכבר הלכתי.

שבוע אחרי המקרה המטורף עם יותם עמי החליט לעזוב אותי. המקרה
עם יותם היה בערך הדבר היחיד עליו דיברנו במשך שבוע. כל עוד
היינו אצלי עמי לא הסכים לגעת בי בתואנה ש"אולי החבר המטורף
שלך יחליט לעשות לנו עוד ביקור ולזה אני בטח שלא מוכן". בשביל
עמי זה היה יותר מדי, והאמת- כמה שזה נשמע חולני, ההצצה
הלא-נורמלית של יותם הזכירה לי כמה אני בעצם מתגעגעת אליו וכמה
הוא חסר לי. כעסתי עליו כמו שלא כעסתי על אף אחד בימי חיי אבל
הייתי צריכה שהוא שוב יהיה חלק מהחיים שלי.
אחרי שעמי לקח את מברשת השיניים שלו ויצא מהבית שלי התקשרתי
אליו.
"הכל בגללך!" הטחתי בו.
"בגללי מה?" קולו המזהה נשמע משועשע וניכר היה בו שהוא שמח
לשמוע את קולי.
"חתיכת מטומטם-סוטה-מטורף-דפוק וחולני שכמוך. תבוא לכאן עכשיו
ומייד. הוא עזב אותי".
תוך רבע שעה הוא היה אצלי. ראו עליו שהערתי אותו משינה. כשיותם
עמד בדלת שלי רציתי לחבק אותו אבל עצרתי את עצמי ורק אמרתי לו-
"תיכנס פנימה, קר בחוץ".
נכנסנו פנימה והתיישבנו על המיטה שלי.
"אני כל כך מצטער על מה שקרה", היו המילים הראשונות שאמר לי.
יכולתי להרגיש שהלב שלו דופק בקצב מטורף והיה ניכר עליו כמה
הוא מתרגש. הוא רעד.
"אתה יודע שבגללך עמי עזב אותי? עכשיו אתה מרוצה?" ניסיתי
להיות מרושעת ולהטיח בו האשמות למרות שכשראיתי אותו ככה, במצב
הזה, כבר לא היה איכפת לי לא מעמי ולא מהעולם. רציתי רק להחזיר
את המצב לקדמותו, שהכל יהיה כמו קודם. לעשות איכשהו שמה שקרה
לא היה קורה, מה שהיה כמובן, בלתי אפשרי.
"רקפת, את חייבת להגיד לי שאת סולחת לי על מה שקרה, לא ישנתי
שבוע", אמר בקול רועד.
"אל תקרא לי ככה ואל תשקר!" אמרתי לו, "רואים עליך שהטלפון שלי
העיר אותך משינה". יותם פתח את עיניו גדול ככל שיכל והסתכל
בעיניי. עיניו היו אדומות ומלאות נימים שנראו כאילו התפוצצו-
"זה נראה לך כמו עיניים של מי שישן?" שאל.
"טוב, טוב, אל תסתכל עלי עם העיניים האלו!" אמרתי בקול קשה,
בהרגשה שאני חייבת להתעלל בו לפחות עוד קצת.
"קיפי...", יותם אמר בקול מתחנן, "עוד לא אמרת שאת סולחת ועד
שלא תגידי את זה אני לא יכול לחיות".
"די, יותם!" קטעתי אותו, "תהיה קצת יותר מציאותי, זה לוקח
זמן!"
"אז מה? הוא עזב אותך?" הוא שאל פתאום.
"כן, הוא עזב אותי!" אמרתי.
"את עצובה?" יותם שאל וידעתי בדיוק על מה הוא חושב. ברגע כזה,
אם המצב היה תקין ולא היה קורה כל מה שקרה הוא היה מלטף לי את
הראש.
"אתה יכול ללטף לי את הראש!" אמרתי בקול שהיה בו קור אך היתה
בו גם תלונה. יותם הביט בי וחייך חיוך של הבנה מושלמת ובכל זאת
אמר-
"אני לא מסוגל לגעת בך, אני מפחד לשבור אותך, להישבר בעצמי".
"אתה עדיין מרגיש מה שהרגשת לפני שהכל קרה... זאת אומרת...
לפני שהפסקנו לדבר?"
"אני לא יודע, קיפי. כבר שבוע רק בא לי למות ואני לא מצליח
להבין את עצמי, שלא לדבר על מה אני מרגיש או לא מרגיש. אני לא
מכיר את עצמי יותר".
"טוב, יאללה. אל תחמיר עם עצמך עד כדי כך", אמרתי לו ולא ידעתי
למה אני אומרת את זה, "כולה ראית אותי ערומה, אז מה?"
"כולה? כולה? כולה ראיתי אותך בניגוד לרצונך ואתכם שוכבים.
הצצתי לכם!" אמר יותם בלהט, מלא חרטה.
"קודם כל יותם, לא שכבנו - הזדיינו".
"את רוצה להגיד לי שלא אהבת אותו?" יותם נגע בנקודה הנכונה.
"אני לא בטוחה, אני חושבת שלא", הודיתי.
"אני חייב לומר, ואני לא יודע למה, אבל באיזושהי דרך- זה מקל
עלי קצת. כאילו... כאילו פחות חיללתי קודש. זאת אומרת, להציץ
על זיון זה הרבה פחות גרוע מלהציץ על מעשה אהבה..." אחרי שהוא
אמר את זה כבר התחלנו לצחוק ואני אמרתי-
"כך או כך, אתה חולה נפש, יותם. אני מקווה שאתה מודע לזה".
"יותר מתמיד", אמר וגירד בלחיו במבוכה.
"טוב, אז מה עכשיו?" שאלתי אותו.
"אני לא יודע, מה את אומרת?" שאל, עדיין עצור ויושב רחוק
ממני.
"אני חושבת שאנחנו חייבים משהו לעצמנו", אמרתי.
"מה?" הוא שאל ועשה פרצוף של לא מבין.
"אנחנו צריכים אחת ולתמיד להפסיק את המתח הזה ביננו, להבין מה
אנחנו מרגישים אחד כלפי השני".
"אנחנו?" הוא שאל. התעלמתי ממנו והמשכתי-
"ויש לי גם פתרון".
"והוא?"
"תראה", אמרתי לו, "אנחנו מכירים כבר עשר שנים, אתה גבר, אני
אישה ואף פעם לא ניסינו לבדוק את זה, זאת אומרת... לבחון".
"מה את מנסה לומר?"
"אני חושבת שאנחנו צריכים להתנשק", אמרתי בהחלטיות.
"להתנשק??" יותם היה מופתע לחלוטין מההצעה שלי.
"כן!" אמרתי, "אנחנו צריכים להתנשק ולראות איך זה מרגיש לנו.
אני חושבת שמנשיקה אפשר לדעת המון. אתה לא מסכים איתי?"
"אני מסכים, אבל..."
"אבל מה?"
"זה נורא מוזר, לא?"
"אני מסכימה אבל אני משוכנעת שאנחנו חייבים לעשות את זה ולראות
מה יקרה".
"אוקיי", אמר יותם בפשטות.
"אתה מסכים?" שאלתי, מתחילה פתאום לחשוש מההצעה של עצמי.
"לא רק מסכים, אני אפילו רוצה", הוא אמר ואז שתקנו. זה היה מצב
מביך בהחלט. היינו אמורים להתנשק במן החלטה כזאת. הצבענו
לחיוב, החלטנו, אבל תכל'ס... איך עושים את זה? מאיפה מתחילים?
אחרי חצי דקה של מבוכה זה פשוט קרה. יותם חייך אלי קצת, את
החצי חיוך החמוד שלו, ואז שנינו קירבנו את הראשים שלנו
והשפתיים שלנו נגעו אלה באלה ואז הלשונות ופשוט התנשקנו.
התנשקנו והתנשקנו, זה נמשך אולי חמש דקות והוא נגע לי ברכות
במותניים וזה היה נעים. אבל לא יותר מזה.

חייכתי אליה פתאום, אני לא יודע מאיפה זה בא, פתאום השתחררה לי
המועקה. אולי זה פשוט היה נראה כמו הדבר הנכון לעשות. היא
צדקה.
ואז התקרבנו, ממש ביחד אחד אל השני והתחלנו להתנשק. והיה לה
טעם טוב, ממש כמו שדמיינתי, אבל אחרי כמה דקות של נשיקה
הצמרמורת של ההתחלה נעלמה והתחלפה בתחושה אחרת. זו היתה פשוט
קיפי שלי, קרובה קרובה, אולי אפילו קצת יותר מדי. כשהתנתקנו זה
מזו הבנתי מה היה חסר. לא תפסתי לה את הראש כשהתנשקנו וזה דבר
שאני עושה לבחורות בלי לשים לב, כשאני מתרגש, כשאני מרגיש. וזה
לא קרה לי איתה.

כשסיימנו להתנשק יותם ליקק את השפתיים והסתכל אלי בחיוך. הוא
היה כזה חמוד, כזה... יותם!
"נו? אז מה אתה אומר?" שאלתי אותו למרות שידעתי מה הוא הולך
להגיד.
"אה...", זה כל מה שאמר, ידעתי שהוא מפחד שאני כן הרגשתי משהו.
ובגלל שהייתי בטוחה שהוא לא, ממש כמוני, אמרתי-
"תראה... זה קורה לנו פעם בעשר שנים, אז אולי... אולי עוד עשר
שנים, מה אתה אומר?"
יותם חייך חיוך של הקלה ואמר-
"אם לא נהיה נשואים עד אז..."
"יאללה, יאללה", אמרתי לו, "מה הקשר בכלל וחוץ מזה, מי ירצה
להתחתן איתנו, תגיד לי".
"יש בזה משהו", אמר. הוא שתק רגע ואז הסתכל לי בעיניים ואמר-
"קיפי?"
"מה?"
"את יודעת שאני אוהב אותך? אבל הכי הכי בכל העולם?"
"אני יודעת", אמרתי לו, "גם אני אוהבת אותך. הכי הכי בכל
העולמות!"
"יעני... את מנסה לומר שאת יותר, כי "עולמות" זה יותר מ"עולם",
נכון?"
"יאללה, יאללה, תעשה טובה, תשתוק ותכין לנו קפה למה אני עוד
שניה נרדמת. ארבע לפנות בוקר עכשיו, אם לא שמת לב".

"טוב, אז עכשיו כשאנחנו באוירה יותר נינוחה...", אמר יותם
והצית סיגריה, "אני חייב להגיד לך שיש לך אחלה ציצים ואחלה
גוף".
"חוץ מהשומנים...", אמרתי ופתאום קלטתי מה הוא אמר אז הוספתי-
"יותם! אני מזהירה אותך! אל תבחן את הגבולות שלי!"
"מה את אומרת?!" אמר יותם והתנפל עלי בדגדוגים. השתוללנו על
המיטה, נקרעים מצחוק.