"אסור להתבלבל בין חום ואהבה", אומר לה ידיד ובאותה נימה מפהק
ואומר שהוא עייף עכשיו וכדאי ללכת לישון. היא אומרת שבסדר
ולילה טוב והם מנתקים.
עיניה עדיין פקוחות בחושך הצורב ושורפות גם. בחוץ בהיר והברד
לא מפסיק לדפוק בחלון וזה לא בדיוק הזמן לטיול לילה. במקום זה
היא דוחפת לוידאו קלטת עם סרט של היצ'קוק שעוד לא ראתה. זה
תמיד מרגיע אותה אבל כמות הסרטים שעשה מוגבלת.
סיגריה עוברת סיגריה והסרט רץ בתוך המכשיר אל תוך הלילה. האור
כבר עולה בחוץ כשהיא מחליטה כבר לישון והברד הפסיק מזמן והיא
לא נרדמת.
עוד פעם היא חושבת עליו. עוד פעם נכנסה למיטה מזדמנת עם סדינים
שריחם לא מוכר אבל יש לה כושר הסתגלות מופלא. היא שוב נזכרת
איך ידיו טיילו על גבה וחקרו את העומקים הנסתרים שלה ונגעו קצת
יותר עמוק ממה שנוגעות לפעמים המילים. היא באמת משתדלת להימנע.
באמת משתדלת לזכור, לא לבלבל בין חום ואהבה כי אסור וזה לא
נכון ובדרך כלל גם לא מוביל לשום מקום, לפחות לא למקומות אליהם
היתה רוצה להגיע.
ושוב היא תוהה אם תגיע בכלל, ושוב מזכירה לעצמה שיש עוד כל כך
הרבה זמן וכל כך הרבה שנים. ושוב היא חסרת מנוחה.
ציוצי הציפורים שבחוץ מתערבלים במתיקות ששנתה מתחילה להנחית על
עיניה ובמחשבה אחרונה לפני ההרדמות היא לוחשת - אולי מחר יהיה
יותר טוב.

מתישהו היא קמה, ונלחמת בעיניים של עצמה לא להביט בשעון. היא
לא רוצה לדעת ולא מסוגלת שלא לדעת. התגלית לא נוראה עד כדי כך
ובאמת לא כזה מאוחר ויש עוד יום שלם ומופלא בחוץ.
אולי היום זה יקרה? היא חושבת לעצמה בעודה חולטת תה מצמחים
שגדלים באדניות שלה על אדן החלון מבחוץ ובאמת כדאי להתחיל
להשקיע, להשקות קצת יותר ולא להתעצל. אולי היום היא תקח את
עצמה בידיים, יותר נכון את הסלולרי שלה ותתקשר אליו. ובתוך
המחשבה עצמה היא כבר יודעת שזה לא הולך לקרות ושהיא סתם משלה
את עצמה ושוב, בעודה מתיישבת ליד החלון עם התה ביד ומדליקה
סיגריה בלי לשים לב אפילו, היא חושבת על המזדמן, על זה שליטף,
והחליף והשלה. לא בכוונה. הכוונות אף פעם לא רעות אבל הוא לא
הוא, הוא לא זה שעליו היא מעיזה לחשוב רק בתוכניות הלילה
הכמוסות ביותר, אלה שאף פעם לא מצליחים באמת להגשים.  

אין לה תיאבון, כבר יום חמישי ברציפות והיא רק רוצה לצאת
החוצה, לא חשוב לשם מה ובעודה מסתרקת, הופכת את הסבך בשיערה
הארוך למשי היא תוהה מה תעשה ולאן תלך ומתי תסתפר כבר למרות
שהיא יודעת שזה לא הולך לקרות, בכל אופן לא בקרוב. ושוב היא
אומרת לעצמה שהיא כמו שמשון הגיבור, השיער שלה זה בעצם הכוח
שלה, שאם תגזור אותו היא תאבד הכל, אפילו גרוע מזה, היא עלולה
למות. ושוב היא מזהירה את עצמה לא להכנס לדמיונות שווא, ופתאום
חושבת - אולי תכתוב היום איזה תסריט, אולי תטייל ופתאום יבוא
לה רעיון מבריק ומלאת תקווה היא יוצאת החוצה.

היא עוברת בסמוך לבנק, ושוב מתחילים החיים האמיתיים. היא
מתלבטת אם לבדוק יתרה או אולי לדחות את זה עוד קצת, לא בא לה
להרגיש רע. לא עכשיו כשיש תקווה ופתאום הכל נראה מבטיח ויום
חדש בחוץ ויש עוד כמה שעות של אור לחיות והכל. ובהדלקת הסיגריה
היא רואה שהן עומדות להגמר וזה אומר שבכל מקרה היא צריכה לעצור
בכספומט והיא לא מצליחה להמנע מללחוץ על הכפתור שאומר כמה כסף
אין לה בחשבון ונהיית לה מועקה והיא מוציאה רק חמישים ואומרת
שאולי תפחית בסיגריות ותחסוך ומייד חושבת שזאת בכלל לא מחשבה
הגיונית אז מספיק ומספיק לחשוב על דברים רעים.
המוכר בקיוסק אומר לה - "למה את עצובה? את כל כך יפה, תחייכי",
והיא מחייכת חיוך מאולץ שאולי לרגע הופך לחיוך אמיתי כי המוכר
נחמד אבל נמאס לה שאומרים כל הזמן למה היא עצובה. זה החיים שלה
והיא בוחרת איך לחיות אותם ואם בא לה להיות עצובה היא תהיה
עצובה והיא אפילו נזכרת שיש איזה שיר שמדבר על זה אבל היא לא
נזכרת איזה שיר זה בדיוק.

היא מתיישבת על ספסל ומסתכלת על האנשים שעוברים מולה וחושבת
עליהם כל מיני מחשבות סתמיות ופתאום היא מרגישה קצת רעב. היא
חושבת שזה סימן טוב, להרגיש רעב אבל אין לה כוח לקום ופתאום
עולה לה זיכרון ישן, היא לא חשבה על זה שנים.
היה אמצע הלילה, הוא ישן והיא הסתובבה בבית חסרת מנוחה וחשבה
אבל לא ידעה על מה היא בכלל חושבת ופתאום היא נהייתה רעבה
והתחשק לה במבה. ממש ממש התחשק לה במבה. והיא העירה אותו, הם
היו אז חברים, ואמרה לו שממש מתחשק לה במבה. הוא הסתכל עליה
לרגע במן מבט כזה שהיא זוכרת במדויק עד עכשיו ופשוט קם והתלבש
ויצא מהבית. היא נשכבה אז במיטה, ופתאום הרגישה עייפות ואולי
אפילו נרדמה ואחרי אולי שעה שמעה את המפתח מסתובב בדלת והוא
נכנס לחדר ומתוך הנמנום הוא התיישב לידה והביא לא את הבמבה
וסיפר איך נסע וחיפש בכל החנויות והכל היה סגור אבל הוא לא
ויתר והמשיך לנסוע ובסוף נסע לכפר הערבי ששם תמיד פתוח אפילו
שהזמנים היו לא משהו והיחסים עם הערבים היו לא משהו הוא נסע
לשם. והיא אמרה לו שלא היה צריך לעשות את זה, שזה יותר מדי
והוא אמר ששום דבר לא יותר מדי בשבילה. כמה הוא אהב אותה אז.
ואז הוא פתח בשבילה את השקית והאכיל אותה אחד אחד. והבמבה היתה
באמת נורא טעימה ואז הוא אמר לה - אוי, נדבקו לך פירורים של
במבה על השיער והוא רכן וליקק את הפירורים מהשיער שלה והם בכלל
לא צחקו למרות שזו היתה סיטואציה די מצחיקה. זה נראה להם טבעי,
אולי אפילו רומנטי.
ובתוך הזיכרון פתאום היא רואה אותו עובר ברחוב, את זה שהעניק
קצת חום זה שליטף אותה בלילה שלפני יומיים והכל פתאום התבלבל,
למרות שכל כך ניסתה לא להתבלבל.
"יריב!" שמעה את עצמה קוראת לו פתאום ואפילו לא התחרטה.
"היי! מה את עושה פה?" אמר תוך כדי התקרבות אבל לא התיישב לידה
בספסל, למרות שמצאה את עצמה מקווה שישב.
"סתם, יושבת".
"וואלה".
"וואלה".
"ומה שלומך?"
"אני בסדר, ואתה?"
"אחלה".
"לאן אתה הולך?"
"סתם, לפגוש חבר".
"וואלה".
"וואלה".
"טוב...."
"טוב, אז... נהיה בקשר", הוא אומר לה.
"בטח", היא עונה.
"ביי, להתראות".
"ביי".
והכל מתערבב כשהוא מתרחק, הכל. נגיעות ידיו משלשום, הזיכרון
הישן ומה שלא קרה לעולם. שלושתם מתערבבים לה, החום המזדמן,
האהבה שהיתה, והאהבה שהיתה רוצה ותמיד תרצה, אהבת חייה, זה
שלעולם לא תתקשר אליו, לעולם, היא לא מסוגלת, זה טוב מדי מכדי
לקרות באמת. והיא מוציאה את הסלולרי שלה ומחייגת. היא מחייגת
את המספר ששיננה שנים כדי לא לשכוח, שיננה באוזניי עצמה שנים
כדי שאם יום אחד, אולי, אולי יבוא לה האומץ והיא תתקשר. ופתאום
היא שומעת את הקול שלו, הוא עונה, הוא אומר "הלו", והלב שלה
דופק כל כך חזק, אולי הכי חזק שדפק לה בחיים. היא מנתקת.
היא ניתקה. היא לא מאמינה. היא לא מאמינה שעשתה את זה. היא לא
מאמינה שהתקשרה אליו הרגע. היא לא מאמינה שהתקשרה אליו וניתקה.
והוא ענה! הוא ענה לה! הוא ענה לה והיא ניתקה! אני מופרעת.
מופרעת. יש לי הפרעה נפשית. הפרעה נפשית מטורפת ונדירה. אבל
אני רק בנאדם. סך הכל בנאדם, היא אומרת לעצמה והולכת הביתה.
היא חייבת קצת לשכב במיטה. לשכב ולנוח. כן.

שוב יורד החושך ושוב ברד מתחיל לרדת. כמו שעון, חושך וברד. הוא
דופק על החלון שלה והיא עדיין נחה במיטה. עברו שעות אבל היא לא
מסוגלת לקום ולא מסוגלת לחשוב. היא לא יודעת מה לעשות עם עצמה
ואין לה כוח להחליט. היא שוכבת במיטה ולא זזה.
בשמונה היא מדליקה טלוויזיה, נראה קצת חדשות, נהיה אחד העם,
אחד מהעם, היא חושבת וכשהיא רואה את הפרצוף של גדי סוקניק היא
מכבה אותה מייד. אין לה כוח. ניתוק, ניתוק. להיות מנותקת, הכי
מנותקת שאפשר. היא חושבת לעצמה ולא יודעת איך ליצור את הניתוק
הזה. בכל מקרה בקרוב תצטרך לחזור אל החיים. בשלב כלשהו תצטרך
למצוא עבודה, הרי היא לא יכולה להמשיך לחיות על המינוס הזה,
היא חושבת אבל לא בא לה לחשוב על זה. לא בא לה עכשיו.
היא משחקת בשיער שלה עוטפת בו את גופה ומתחשק לה להרגיש אותו
יותר מקרוב. היא מורידה את החולצה ואת החזייה ומלטפת את הגוף
הערום עם השיער. זה נעים והיא מתחילה להבין למה גברים מתלהבים
מהשיער שלה. היא מלטפת את עצמה בידיה, מנסה להרגיש מה נעים, מה
מרגיש זה שנוגע בה.
קר לה והיא מתלבשת, מכינה תה, מציתה סיגריה מהקופסה החדשה שכבר
לא כל כך חדשה ומתחילה גם היא להגמר, היא יודעת שתאלץ לצאת
לקנות עוד ולא יודעת איך תעשה את זה. היא חושבת וחושבת ולא
מגיעה למסקנות. הלוואי שהיה מן ספר כזה, ספר קסמים שכתוב בו
איך להתמודד עם החיים. יש בו מן תוכן עניינים כזה וכתוב שם לפי
נושאים, שאלות ותשובות ומה לעשות בכל רגע, ואיך.
היא רוצה אותו. רק אותו. היא חושבת על כולם אבל רוצה רק אותו.
לא איכפת לה מכלום. לא איכפת לה מהגבר המזדמן שליטף לה את הגב
ולא איכפת לה מהבמבה שהביא לה ההוא שאהב. היא רוצה רק את מה
שהיא לא יכולה להשיג והיא נזכרת בספסל ויוצאת מהבית בתנופה.

בהליכה מהירה היא הולכת לקיוסק. המוכר מחייך אליה והיא מחייכת
בחזרה. רק אהבה מביאה אהבה, היא חושבת.
אחר כך היא הולכת לספסל. חושך בחוץ והאנשים כבר לא עוברים שם.
הברד נכנס לה בין השערות, הוא נערם על ראשה כמו שלג על הר אבל
לא איכפת לה. המכות הקטנות שהוא מכה בה נעימות, מעוררות.
היא מוציאה את הסלולרי ומקישה את המספר שלו. לפני שהיא לוחצת
להתקשרות היא מתבוננת במספר, מנסה למצוא רמזים בין ספרותיו
העגולות, תוהה למה דווקא אדם כזה מקבל מספר כזה ולא אחר. האצבע
שלה מטיילת על המקשים, מוחקת ושוב לוחצת, מתלבטת, מסיטה את
המחשבות לכיוונים לא חשובים, לכיוונים פחות כואבים.
היא מציצה בשעון ומגלה שכבר שעה היא יושבת שם. מתלבטת. הברד
פסק ויש רוח נעימה. חם לה והיא מורידה את הסוודר הרטוב ולוחצת
להתקשרות.
צליל החיוג בתוך אוזנה. היא שוקלת לנתק אבל קפואה בתוך הרוח,
בתוך המחשבות, בתוך הכלום, בתוך ההכל, בתוך הבלבול שחייבים
להלחם בו. חום זה לא אהבה אבל אהבה היא לפעמים חמה, בלתי נתפסת
ובדיוק כשהוא אומר את ה"הלו" בקול הכל כך מרגיע שלו היא תופסת
שזכותה להתבלבל. זכותה.
"הלו?" הוא אומר שוב בקול שואל כשהוא לא זוכה לתשובה ואז היא
שומעת את קולה שלה עונה, כאילו מתוך עננים, בלי משים, פשוט,
עונה -
"שלום", היא אומרת.
"שלום", הוא אומר.
"זאת ענבר", היא אומרת. ויש שתיקה. הוא אומר -
"ענבר".
"אני מקווה שאתה זוכר אותי", היא אומרת בקול מהסס.
"אני זוכר", הוא אומר והם שוב שותקים, והיא חושבת מה לומר ואז
מחליטה פשוט לומר מה שהיא רוצה, את מה שעל לבה.
"אני יודעת שזה מוזר שאני מתקשרת", היא אומרת, "אבל... סתם...
חשבתי אולי, אולי אתה רוצה, כמוני. רוצה שניפגש. סתם, נדבר,
נתראה. עברו הרבה שנים ואני עדיין זוכרת".
"טוב", הוא אומר. ככה. בפשטות.
אחרי שהם מנתקים, והיא יודעת שבעוד חצי שעה תראה אותו, היא
פתאום לא מבינה איך נתנה לכל השנים לעבור ככה, בכאב הזה. הרי
זה היה כל כך פשוט ועכשיו... היא הולכת פשוט לראות אותו. אולי
להבין, להבין למה זה לא אפשרי, האהבה הזו, למה זה לא אפשרי-
הם, שניהם ביחד. או אולי למה זה כן אפשרי.

עוברת חצי שעה והוא מגיע לספסל. עיניה בולעות אותו, לא מעכלות.
הוא קצת השתנה. השיער קצר יותר והוא נראה קצת פחות רך, השנים
עברו עליו והוא בטח עבר המון דברים. דברים שהיא לא היתה חלק
מהם. הוא לובש סוודר בהיר וגדול ומתקרב אליה ובפשטות נושק לה
על לחייה. והלחי שלו חמה, בדיוק כמו שזכרה אבל מחוספסת יותר
משזכרה, אולי זה הזיפים על פניו, אולי זה השנים.
היא לא מאמינה שזה קורה. אולי היא בסרט, אולי סתם בתוך איזה
ענן כי הראיה שלה כל כך מתערפלת כשהיא פוסעת לצדו כשהם הולכים
אל בית הקפה הכי קרוב כי באמת קר בחוץ והסוודר שלה כבר שוב
עליה והיא גם די רטובה.

"אני חייב להודות שהפתעת אותי", הוא אומר כשהם מתיישבים. הוא
ממליץ לה על השוקו המיוחד שמכינים שם והיא אומרת שבסדר, לא כי
היא אוהבת שוקו אלא כי הוא אמר והוא הוא ופתאום הכל נראה לה כל
כך סתמי אבל היא אומרת לעצמה סבלנות.
היא מוצאת את עצמה מספרת לו דברים שהיא לא יודעת למה, אבל אם
הבלבול כבר השתלט אז כבר לא משנה -
"לפני יומיים, נכנסתי למיטה של איזה מישהו. מישהו לא חשוב. הוא
ליטף אותי וזה היה נחמד, לא רע אבל גם לא מספק כל כך. אתמול
כשסיפרתי את זה לידיד שלי, הוא אמר לי שאסור להתבלבל בין חום
לאהבה, אבל אני כבר שנים מבלבלת, והיום הבנתי שזה לא משנה כבר.
היום גם נזכרתי במשהו שלא חשבתי עליו שנים, איזה זיכרון של
משהו שקרה לי עם האקס שלי, אפשר לומר, האקס המיתולוגי ואז
התקשרתי אלייך וניתקתי כשענית".
"אה, אז זו היית את", הוא אומר.
"כן", היא אומרת ומסתכלת על השפתיים שלו ותוהה אם היתה רוצה
לנשק אותן שוב או אולי בכלל לא. והיא ממשיכה -
"אני לא יודעת, אבל אני הולכת לפי תחושות. אני לא יודעת, אבל
היום התקשרתי אלייך וזהו, זה מה שמרגיש לי".
"אני שמח שהתקשרת", הוא אומר והיא שמחה גם.
הוא משלם להם על השוקו והיא, לשם שינוי, לא מתנגדת בשם
העיקרון. הכל כל כך פשוט פתאום. הם הולכים אליה.

כשידיו מלטפות את גופה שכבר ערום היא חושבת על המון דברים
ומנסה להתמקד בו, בו, שעכשיו כאן, באמת כאן. השפתיים הן אותן
שפתיים אך חסר בהן משהו שהיה קיים פעם כשהיו יותר צעירים.
למרות הכל היא לא זוכרת כזו סערת רגשות ולמרות הכל היא מצליחה
לא להתבלבל, הפעם, בין חום לאהבה.

כשהוא הולך ומנשק ומבטיח כל מיני הבטחות היא כבר לא יודעת מה
תעשה אך מנסה בכל כוחה למחוק את המספר שלו שהיה רשום אצלה
בזיכרון לאורך שנים.