הילדה ישבה מכווצת, בברכיים מקופלות, על האדמה עם האבנים שדקרו
בבשרה, מתנדנדת קדימה ואחורה בבכי. דמעות נזלו בשקט במורד
לחיה, והיא לא טרחה לנגב אותן. היא רק עצמה את העיניים חזק חזק
וקיוותה שכל היה רק חלום רע ושתתעורר כבר. היא זמזמה לעצמה
בשקט שיר ישן שלא זכרה את המילים שלו, מנסה להרגיע את עצמה
בכוח, ולחשה מידי פעם "זה לא קרה זה לא קרה. הכל בסדר, אני
בסדר גמור."

היא קמה לאט לאט, נשענת על העץ שעמד נטוע לידה, שותק, כאילו לא
היה עד למה שקרה. היא התכופפה והקיאה את כל מה שאכלה באותו
הערב, השתעלה וירקה ואז פתאום היא צעקה. הילדה שרטה את עצמה
ונתנה אגרופים לעץ. היא צעקה לשמים: "טיפשה טיפשה טיפשה! אהה!
הלוואי שימות! הלואי שאני אמות.". היא הסתכלה על הידיים
והרגליים שלה ומרחה את הדם הדביק על הסלעים שהיו מאחוריה. היא
הרגישה את הידיים שלו, מחזיקות בה, את הנשימות שלו באוזן שלה.
כאב לה בין הרגלים.

היא הסתכלה אל הירח במבט מאשים. היא מלמלה משהו ובכתה שוב.
הילדה לקחה את התיק שלה מהאדמה ורצה אל תוך הלילה.