ליותם יש פס אדום מסביב לאישון,
במקום שהשחור הופך לירוק.
לפעמים, כשהשמש מאירה בכיוון הנכון,
אני יכולה לראות את המחשבות שוחות לו בלבן של העין.
לפעמים, כשחשוך מספיק,
אצבעות נשלחות לליטוף, נשימה נעצרת.
מציירות מפות על העור החלק, נזהרות שלא לעבור גבולות.
אני אוהבת איך שהוא קופא כשאני נוגעת בו,
כמו איילה מול פנסי המכונית.
כאילו שהוא מפחד שאם הוא יזוז ישבר הכישוף,
יגמר הקסם.
הוא נושם נשימות רדודות ומהירות,
כמעט כאילו שמרוב שנעים לו זה כואב.
וכשאני מפסיקה,
הוא משחרר נשימה ארוכה ואיטית,
כמו אחרי שרב חם.  
ואז מפנה לי את הגב.

יותם זז כמו סייח שרק עכשיו לומד להשתמש בגוף שלו,
לפעמים הוא נראה כאילו הוא עומד ליפול,
אבל בדיוק כשאני שולחת יד לעזור,
הוא מתייצב.
כשאני לוקחת את היד שלו בשלי,
פתאום הוא הולך זקוף ובטוח,
זז בבטחון של חתול.
ולמרות שהוא אף פעם לא אומר כלום,
אם אני עוזבת לו את היד,
נהיה לו מבט של חתלתול נטוש לרגע.
ואז הוא כמעט נופל שוב.
כשנפגשות לנו העיניים במקרה,
מעבר לשולחן מלא חברים,
או באמצע נסיעה ארוכה,
מתרחב לו הפס האדום בעיניים לשנייה,
לפני שהוא מוריד אותן חזרה לשולחן.

מי אתה, יותם?