"הי!!! הי, מישהו שומע אותי?! הלו... אני פה! פה! לבד, בחושך,
בשחור! מישהו שומע אותי? מישהו מקשיב לי?! מישהו דואג?"
התעוררתי.
ניגבתי עם השמיכה את הזיעה הקרה ממצחי ורצתי לשירותים - המקום
היחיד בו יכלתי לשבת לבדי ולחשוב, בלי שאף אחד יפריע לי או
יחדור אל פרטיותי.
הדלקתי את האור, נכנסתי במהירות ונעלתי את הדלת. הסתכלתי מסביב
ובזווית העין קלטתי את המראה שתלויה על הקיר. נעמדתי מולה.
מראה... משקפת אותי, בדיוק! בלי שום הבדל... את חיצוניותי. אך
ורק את החיצוניות. הפנימיות נשארת בגדר תעלומה, רק מול המראה.
הצמות החומות בשערי, קשורות בגומיות סגולות, נופלות על כתפיי.
עיניי הירוקות והגדולות בוהות, בוחנות, מסתכלות. לחיים מנומשות
אדמדמות, אף קטן ונחמד, סנטר ארוך, חיוך כובש. זו אני.
מרימה יד וגם המראה מרימה יד, מחייכת וגם המראה מחייכת, עוצמת
את עיניי, וכן, גם המראה עושה בדיוק את אותו הדבר.
לאחר התלבטות החלטתי שאם המראה מציגה לפניי עוד מישהו זהה לי,
אולי אוכל לספר לו על פנימיותי וכך לשקף עצמי בכל המובנים.
"את יודעת, מראה, חלמתי. חלמתי על הסיוט הכי גדול שלי. על
הבדידות." אמרתי לה, והפסקתי לשניה. "לפעמים אני מרגישה מוזר,
מרגישה שקשה לי. החיים נועדו להיות כל כך קשים? הרי אומרים
שהחיים הם לא פיקניק, אבל האם הם באמת נועדו לכך שנעבור אותם
באיטיות ובמחשבה ארוכה?"
נבהלתי. האם אינני מסתדרת בחיי? ומה אלה השאלות הפילוסופיות
הללו שעלו במוחי?
כיביתי את האור ובהליכה מהירה חזרתי לחדרי. התכסתי בשמיכה
הורודה שלי ושמתי ראשי על הכרית. לא הצלחתי לעצום עין. השאלות
הטרידו אותי ובכל פעם עלתה שאלה חדשה. הסתובבתי במיטתי כמה
וכמה פעמים וניסיתי כבר את כל הצדדים, בכל הצורות, אך תחושת
העייפות כנראה חששה לבוא.

6 בבוקר, השחר מפציע. שמש גדולה האירה את חדרי ולפתע התכסתה
בשני עננים גדולים. האם זהו סימן? האם אין דבר שיאיר את יומי?

לחצתי על מתג האור והדלקתי את הטלוויזיה הגדולה שזה עתה
קיבלתי. זיפזפתי במהירות אבל לא התעניינתי רבות.
נשכבתי ובהיתי בתקרה.

6 אחה"צ, השמש שוקעת.
"הי!!! הי, מישהו שומע אותי?! הלו... אני פה! פה! לבד, בחושך,
בשחור! מישהו שומע אותי? מישהו מקשיב לי?! מישהו דואג?"
התעוררתי ורצתי לשירותים.
שירותים - המקום היחיד בו יכלתי לשבת לבדי ולחשוב, בלי שאף אחד
יפריע לי או יחדור אל פרטיותי.