מצאתי את עצמי בחדר סגור.
לא יודע איך הגעתי לפה ואיפה אני. אבל זה לא מה שמשנה.
מה שבאמת משנה זה איפה הדלתות והחלונות. ואיך בלעדיהן יש אור
בתוך חדר שאין בו שום מנורה או אפילו נר.

אחרי מספר דקות של הרהורים והתעוררות פיזית מוחלטת, אני קם על
הרגליים. מהזווית הזאת החדר נראה גדול יותר. עדיין לא הבנתי מה
מקורו של האור הזה. איני ממהר לגלות. אני מעדיף עכשיו למצוא
דלת ולצאת לחיים שבחוץ. אני מרגיש צמא...

אחרי מספר שניות אני מגלה מתחת לרגליי כוס מים נקיים וקרירים.
אני מרים את הכוס ולוקח לגימה... המים מרגישים נעימים וקרירים
באמת. עוד לגימה והצמאון חולף לגמרי. אני שם את הכוס בחזרה על
הרצפה ומספר שניות אחרי היא נעלמת.

מצד אחד זה מוזר מדיי, אבל מצד שני זה מה שקורה תמיד. אני
מתיישב על הרצפה ומתחיל לחשוב:

 "אני לא מצליח להזכר מה עשיתי לפני, אני לא יודע איפה אני
נמצא והכי מוזר שאני מרגיש רגיל עם זה. מה הסיפור עם האור?
והכוס מים...?"

 פתאום אני רוצה לעשן סיגריה. אני מרגיש כאילו לא עישנתי ימים
שלמים. אני מסתובב ואני לא מופתע לגלות על הרצפה סיגריה דלוקה
בתוך מאפרה. עישנתי את הסיגריה. אחר כך אכלתי משהו, הסתכלתי
טלויזיה ושיחקתי מחשב.

 זה מתחיל לשעמם, המקום הזה פשוט מעצבן אותי.

 אחרי המילים האלה גיליתי מאחוריי דמות מוזרה לבושה בבגדים
ישנים. בערך בגובה שלי, גלימה בציבעי יער- ירוקים וחומים.
העייניים שלו היו מוסתרים מתחת לגלימה ומיד אחריי שהופיע נגע
באפי ריח צמחי מתוק יותר מכל דבר אחר.

  לא הרגשתי שום רצון לדבר איתו. אני חושב שפשוט הרגשתי אותו
כאילו... כאילו היה אני. אולי הוא באמת היה אני. הוא הסתובב
והתחיל ללכת. עמדתי רק שניה ומיד התחלתי ללכת אחריו.

  ברגע שהתעוררתי הבנתי הכל...