מניאק. אפס. לוזר. בן-זונה.
אווווווווף!!! שונאת אותו. אבל ממש.
איך הוא מצליח? איך הוא מצליח כל פעם לגרום לי להרגיש רע?
הרגע חזרתי מהביקור השבועי אצלו. מרגישה כל-כך רע שבא לי
לבכות. שונאת אותו בכל הנשמה, ומתה עליו באותה צורה.
יושבת בחושך (תאמינו או לא, זה עוזר) וחושבת עליו.
נזכרת בעיניים הכחולות האלה, עם המבט העצוב-מאשים הזה.
אפשר ממש לקרוא אותן: "תראי מה עשית לי".
העינים שלו אשכרה מאשימות אותי. חוצפן.
כל בנאדם אחר היה דופק לו סטירה ואומר לו כמה משפטים עוקצניים
שהיו מסובבים את האישונים הכחולים האלה בחזרה לגולגולת.
אני חיבקתי אותו.
חתיכת רגשנית מסוכרת שכמוני (דוגרי, אפשר לחטוף ממני הרעלת
סוכר. יש כזה דבר בכלל?).
וכדי להשלים את התואר הזה, נישקתי אותו (והבחורה הטיפשה ביותר
לשנת 2004 - סהר פרץ!).

"אולי ריחמתי עליו?"
מה ריחמת עליו, מפגרת? מרחמים על חתול נטוש, לא על בחור בן
19.
"אבל הוא נראה כל-כך מסכן..."
גם המורה שלך מסכנה, אבל זה לא אומר שתתקעי את הלשון שלך לתוך
הג'ורה שלה נכון?
איייייייייייכס. אני לא מאמינה שחשבתי על זה!

אוווף. אני מרגישה כל-כך פתאטית.
"אני אשכרה מופע קרקס..."
לא, באמת?!?!

מחר אני חוזרת לשם, ואומרת לו הכל בפנים.
וגם משאירה לו חמסה על הפרצוף כדי לעזור לו להפנים את המסר.

חתיכת שקרנית, את יודעת שלא תעשי את זה.
"אני כן!"
די כבר, יללנית. תשלימי עם העובדה שאת סו-קולד "מאוהבת" (יאק,
בא לי להקיא) ושומדבר לא יעזור לך. אשכרה טיפשה מאוהבת.
"יופי לי, עכשיו הגעתי לרמה של בריטני. בקרוב אני אוציא דיסק
בצבע ורוד וכל בנות ה-11 ללא טעם במוזיקה יקנו אותו וישננו
בחדווה את חרוזי האהבה שלי. פיכסה".
מעניין איך אני איראה בבלונד...
"טוב די!"

שמה את הדיסק של לינקין פארק במערכת, ומגבירה עד ששומעים את
הצרחות והפיצוצים שלהם גם בבגדד (אוקיי, דוגמה רעה).
שוכבת על המיטה וחושבת. הלוואי שידעתי מה לחשוב.
נזכרת בנשיקה... אני לא מאמינה שאני מתגעגעת אליו.
קיבינימט, מה עושים?