" יש שני טיפוסים של גברים בעולם - הטיפוס שרוקד והטיפוס שלא
רוקד" קבע ג'ו נחרצות וחיוך של סיפוק, כמו תמיד, היה מרוח על
פניו בעת שלגם מהבירה והניח את הכוס ריקה למחצה על השולחן
העגול.
היינו ארבעה סביב השולחן הזה. מוקפת סביבה של גברים, שלמיטב
ידיעתי, שכבתי עם כולם. מילא, זה אף פעם לא הפריע לנו להתכנס
כמדי חמישי בערב, סביב אותו שולחן קבוע ולהזמין כוסות בירה בזה
אחר זה ולשפוך את הלב אחד לשני. לשפוך את הלב? בשפתנו המיוחדת
זה  אומר לספר על מי השחלנו השבוע למיטה, עד כמה העבודה שלנו
מסריחה ואיך אנו נשבעים שיום אחד הכל ישתנה ונעשה את כל מה
שרצינו אי פעם לעשות.
ג'ו היה הרועש מבינינו וכתמיד ניהל את הדיון הקבוע בהצלחה
מרובה. הכרתי אותו עוד מאז שהייתי בת 8, שעבר למשך שנתיים לגור
בבית מתחתיי. אבל מאז ההורים שלי החליטו שנמאס להם לחיות יחד
ובמקום לבגוד אחד בשני ולהרגיש "לא ממש אשמים אבל משחקים אותה
שכן" הם נפרדו ואני עברתי עם אימא לגור בדירה אחרת, כמה רחובות
מהבית. זה לא ממש שינה לי ולג'ו כי במילא העדפתי תמיד ללכת
לאבא מאשר להיות כל ערב לבד ולצפות דרך החלון בבחור שמחזיר את
אמא הביתה ועושה איתה סקס במכונית, קרוב לחצות בלילה.   וזה לא
שאבא היה בבית וגם אם היה, מבחינתו הייתי אוויר, אז ככה נוצר
מצב שהשתקעתי בחדרו של ג'ו מרבית היום. עד כאן ההיסטוריה שלי
ושל משפחתי היקרה.
השנים עברו, כמצופה, ואני וג'ו שרדנו בקשר הזה. במהלכם גם
הכרנו את סם ואת מארק. ומאז הפכנו להיות חבורה שכזאת, שבקושי
מדברת במהלך השבוע, אבל לא מוותרת על הבילוי המשותף ביום חמישי
בערב, בפאב הקבוע בשכונה. "ואיזה טיפוס יותר טוב?" זרק מארק
בחצי צחוק את השאלה בחזרה לג'ו ותוך כדי כך החזיר אותי למצב
שבו ידעתי על מה מדברים. "הטיפוס שרוקד!" אמר ג'ו וחייך מפה
לפה.
היינו אז בני 25. כולנו עברנו הרבה בחיים שלנו, ועשינו הרבה
אבל בעצם לא עשינו כלום. לפחות לא את מה שרצינו. אבל התקווה
עדיין בערה בתוכנו וזה מה שהחזיק אותנו.
"אני לא רוקד" אמר סם, כרגיל בקולו השקט. תמיד היה הפחות בולט
מבין החבורה הרועשת, ועובר אורח מבחוץ היה רואה בו כמישהו שלא
שייך, אבל לא כך. סם היה אולי שקט, אבל מים שקטים חודרים עמוק.
סם גם היה הראשון מבין שלושתם ששכבתי איתו, וקשה לי עכשיו
להיזכר בעצמי איך בכלל הגענו לכך ששכבנו, ולכן אני רק מניחה
ששנינו היינו שיכורים באותו לילה. ייאמר לזכותו של סם, שהוא לא
עשה מזה ביג דיל והפך את הסקס החד פעמי למשהו הרבה יותר גדול
ממה שזה באמת. "אז אתה פחות טוב, אם אנחנו הולכים לפי התיאוריה
של ג'ו" אמר מארק ושאף עמוק לתוך הריאות השחורות שלו את
סיגריית ה"מרלבורו" הקבועה. "בחור שלא רוקד הוא בחור שלא שווה
לבנות. אתה חייב להבין, סם ידידי, שבנות חיות על מסיבות. הן
חייבות לרקוד במסיבות, הן מתות שכל הערב החתיך ששמו עליו עין
יזמין אותן לרקוד, כדי שיוכלו לנקר את העיניים לכל שאר החברות
שלהן. הן מתות לרקוד, כדי שיוכלו להיאחז בזרועות של הבחור
ולהביט לו בעיניים, מתוך כוונה שיבין את הרמז וילחש להן משהו
רומנטי באוזן או שינשק אותן. וככה נוצר מצב, שאם אתה במסיבה,
ובאת אליה עם כוונה טובה לצאת עם זיון טוב ללילה, אבל אתה לא
רוקד - הלך עלייך" אמר ג'ו ובכך שטח בפנינו את התיאוריה שלו.
"בגלל שאני לא רוקד???" לקח לסם זמן לקלוט את העניין. "סם,סם
... אם נדלקת על מישהי במסיבה ואתה רוצה להתחיל איתה, מה עוד
תוכל לומר לה מאשר לשאול אותה אם היא רוצה לרקוד? כי אם תשאל
אותה אם בא לה לצאת החוצה לטייל אז היא ישר תבין שהכוונה
האמיתית שלך היא לטייל חמש דקות, שבערך אז מכירים פחות או יותר
באופן בסיסי, ואז לעלות על האוטו בדרך לדירה שלך או יותר טוב -
למצוא חלקת אדמה טובה מאחורי השיחים. נשים צריכות את הריקוד
הזה, כי ככה הן חושבות שיש לך איזשהו עניין בלהכיר אותן טיפה
יותר טוב מאשר חמש דקות. חוצמזה, הן צריכות לראות אם אתה רוקד
טוב. מי שרוקד טוב - מזיין טוב!" שוב נכנסו אמרותיו המפורסמות
של ג'ו לתוך אוזניי. התעוררתי אני ולגמתי מכוס הבירה שברשותי,
ואז פתחתי את הפה: "הו, ג'ו, ילד שלי יקר. עם כל הכבוד
למאמצייך להכיר את המין הנשי, הרי שלא תוכל אף פעם. מה שאמרת
עכשיו זה אחד מהבולשיט הכי גדולים ששמעתי אותך אומר ושמעתי
אותך די הרבה".
"כל הכבוד, ילדה!" צחק מארק ונתן לי טפיחה על השכם. יצא לי כבר
לנהל עם מארק אי אלו שיחות טובות אל תוך הלילה, בדירה שלו.
בשיחה אחת או שתיים החיבוק המשותף הוביל לסקס, לא סקס מעולה,
אבל סביר. ממוצע 7.5.
"מה בולשיט בזה יקירתי?" חייך ג'ו וסימן למלצרית בעלת החזה
מפלסטיק, סליחה - מסיליקון, להביא לנו עוד סיבוב נוסף של צ'יפס
ובירות קרות הישר מהחבית.
"למה אתה מניח שאנחנו רוצות להכיר את מי שאנחנו מתכוונות להביא
אותו לדירה? הרי כל העניין בסטוץ, מתוק שלי, הוא שאנחנו לא
מכירות את מי שעושה את זה אתנו. זה הרי כל הרעיון: להידלק על
מישהו זר, לעשות איתו אחלה סקס ואז לא לראות אותו לעולם יותר.
וריקוד לא יגרום לנו להכיר את הבנאדם, בדיוק כמו שטיול למשך
חמש דקות לא יגרום לנו להכיר אותו. אנחנו לא צריכות לא את זה
ולא את זה!" אמרתי אני.
"בנות חייבות את תהליך החיזור, אחרת הן היו מפסיקות את המשחק
"קשות להשגה" עוד ממזמן. אבל לא - אם גבר לא יחזר אחרי מישהי
הוא יכול לשכוח אותה. אז הוא נותן לה קצת ריקוד, אומר כמה
דברים יפים והיא שלו בכיס. והוא לרוב גם נשאר לישון אצלה אחרי
הזיון, כדי לתת לה הרגשה טובה עם עצמה, שלא תחשוב שניצל אותה
רק בשביל להשיג את הזיון ואז אחרי שקיבל מה שהוא רוצה, הוא
הולך. אם לא היה את כל תהליך החיזור אחר בנות, דבר שלא אמור
לקחת יותר מכמה דקות, תלוי בבחורה, אז היה אפשר לשכוח ממצוות
"פרו ורבו" כי לא היה סקס בכלל. אין חיזור - אין סקס! " שוב
דבריו של ג'ו נשמעו ברור בכל הפאב הקטן, וכולם מסביב צחקו
מדבריו, כמו תמיד.
אני וג'ו התבגרנו יחד. בגיל 16, שהיינו שנינו בטוחים שאף אחד
בחיים לא ירצה אותנו, ושכל העולם נגדנו ושבסופו של דבר נשאר
לבד - הפחד הכי גדול של בני 16, כרתנו ברית שכזאת שאם אף אחד
מאתנו לא יתחתן עד גיל 35 אז נתחתן שנינו. אני זוכרת איך הוא
אמר לי אז: "מה רע בזה? את אחלה ידידה ואני בטוח שאת טובה גם
בסקס". כמובן שאז לא היה לו את האומץ לנסות. אבל היה לו את
האומץ לכך בגיל מאוחר יותר. והוא צדק.
יש לנו עוד 10 שנים כדי לראות האם נעמוד מתחת לחופה.
"למה אתה כל כך בטוח שבנות נהנות מתהליך החיזור המלוקק הזה? יש
לך מושג כמה מעצבן זה יכול להיות שאת הולכת ברחוב, אחרי יום
מעצבן בעבודה או בלימודים, מתה להגיע הביתה ולתפוס תנומה
שפתאום בא לך חנון מאמצע שומקום ותוקע לך משפטי פתיחה מאד לא
מקוריים ולא מצחיקים? כל גבר שבא לבת חושב שיש באמתחתו את משפט
הפתיחה הכי מוצלח שאפשר היה אי פעם להמציא. הוא חושב לעצמו
"היא בטוח תרצה אותי ככה" ואז הוא בא ועושה מעצמו צחוק. והכי
נוראים זה הבנים שלא קולטים רמזים. שלא קולטים שאם הבת מחייכת
חיוך קל, זה לא בגלל שהיא התרשמה מדבריו ועכשיו בא לה עליו,
אלא פשוט כי היא מנומסת. את המושג הזה "נימוס" לימדו אותנו אי
שם שהיינו ילדים. פשוט יש כאלה שיודעים גם להשתמש בו מדי פעם.
ויש את הטיפוסים הנודניקים שממשיכים להתעלק עלייך ולהציק לך
ולא משנה כמה רמזים תשלחי אליהם, הם לא יקלטו. כי הם חושבים
שאין עליהם. שהם הכי הכי! הטופ שבגברים! הרי מה יכול להשתבש אם
הם התחילו איתך וחיזרו אחרייך בצורה "מרשימה" לדעתם? " השבתי
אש לעבר ג'ו. תמיד ניהלנו דיונים שכאלה סביב השולחן. בתור הבת
היחידה מוניתי להיות, באופן לא רשמי כמובן, הנציגה של המגזר
הנשי אל מול שלושה גברים. ואותם שלושת גברים, שישבו בשולחן הזה
גם לפני שנתיים ושלוש שנים, יושבים גם עכשיו וצוחקים מההערות
ומהפילוסופיה בגרוש שאני וג'ו מספקים להם. "תעשי לי טובה,
ילדונת! זה מוכח ובדוק שאילולא תהליך החיזור היינו כבר יכולים
לשכוח ממזמן מיחסים כלשהו עם המין השני. הרי בנות נהנות באותה
המידה מהחיזור הזה!!! והן גם תורמות לו באותה המידה!" תרם סם
את חלקו לשיחה. "תורמות?" שאלתי אני. "בטח שכן. אם לא הייתן
רוצות שישימו לב אליכן ואם לא הייתן רוצות שיחזרו אחריכן לא
הייתן טורחות לעמוד שעתיים שלמות מול המראה לפני יציאה לריצה
בפארק או לפני כוס קפה באיזשהו מקום. אם לא הייתן רוצות שאנחנו
בכלל נעיף אליכן מבט כלשהו וניזום משהו, אז לא היה אכפת לכם
לצאת החוצה סתם עם איזה טרנינג דהוי שעבר זמנו וגופיית סמרטוט
ובטח שלא הייתן מבלות את זמנכן במחשבות על דיאטה כל היום, רק
כדי להרשים את הבחור החדש שנדלקתן עליו. אתן רוצות שנחזר
אחריכן בדיוק באותה מידה כמו שאנחנו רוצים להכניס אתכן למיטה.
אתן זקוקות לזה. זה מטפח לכם את האגו הנשי" המשיך לדבר סם
בלהט. "ותאמין לי, לפעמים האגו הנשי הרבה יותר גרוע מאשר האגו
הגברי, עליו כבר דובר רבות" הוסיף מארק.
שניהם הביטו בג'ו כמצפים, כרגיל, שיגיד הוא את דעתו הסופית
בתור הגבר "המצליח" שמביניהם. אבל ג'ו בחר לשתוק ונתן לי מרווח
תגובה מהיר: "חקרת לעומק את נפש האישה, סם?".
"לא צריך לחקור לעומק בשביל זה. תהליך החיזור זה מצווה, זאת
תורה. לא חולקים עליה. כתובה משמיים. זה היה ידוע גם בתקופת
האדם הקדמון וידוע גם עכשיו. אין הפתעות כאן. בואי נראה אותך
מסכימה ללכת להזדיין עם מישהו מבלי שיזרוק לך משפט-שניים יפים
לפני זה ויראה בך עניין כלשהו, שיוכיח שהוא לא רואה בך רק
כאובייקט מיני. הרי אם הוא יבוא ופשוט יגיד לך - "בא לי עלייך"
את תעיפי אותו לכל הרוחות ותחשבי שהוא הבנאדם הכי גס, חוצפן
ומגעיל שיכול להיות עלי אדמות. אבל אם הוא ידבר איתך קצת לפני,
יעשה את עצמו מעוניין, הרי שתראי אותו בזווית אחרת לגמרי.
זווית חיובית. תראי בו כפוטנציאל למישהו שמי יודע, יכול להיות
ביניכם משהו מעבר לסטוץ. ועל זה אתן חיות. על התקווה הזאת. שכל
סטוץ יהיה משהו מעבר. שפתאום תגלו את הבנאדם שחיכיתם לפגוש כל
החיים. האביר על הסוס הלבן כפי שלימדו אתכן שקיים באגדות. ועוד
לא למדת שאין דבר כזה, אביר על הסוס הלבן?" שאל אותי סם. שאלתו
חדרה עמוק. עוררה חיים אחרים שניסיתי להדחיק מתי שעבר הזמן
ושום אביר לא הופיע, אלא רק גיבור רע ומניאק שעורר תקווה ורמס
אותה באותה מהירות כפי שעורר אותה.
"שתוק, סם" אמר ג'ו. פניו נהפכו לרציניות פתאום והוא נתן בי
מבט מלא משמעות. ידע על מה המחשבות שלי. נזכר בשיחה ההיא. לפני
חודש. שבו שרצתי אצלו יום שלם בדירה ולא הפסקתי לבכות. לבכות
על החיים ההם. לבכות על האגדות שנשארו אגדות. לבכות על אובדן
התקווה.
"לא, ג'ו. תן לי" מלמלתי בקול חלש והמשכתי: "אני יודעת. יודעת
שאין אביר על הסוס הלבן כמו שאין נסיכה על הסוס הלבן. אין
סוסים לבנים, יש רק סוסים שחורים. ואין אהבות אמת שמסתיימות
כמו באגדות. אגדות תמיד יהיו אגדות ואנחנו חיים בעולם אחר,
שהוא העולם שהכי רחוק מסיפור אגדה". "נראה לי שמישהי איבדה
תקווה באהבה" אמר מארק. "גם זה קורה" עניתי אני. "אני בעד
שנחזור לעניין המקורי עליו התחלנו לדבר" אמר ג'ו, מנסה בכל
כוחו להחזיר את השיחה לשליטתו כדי שתוכל להתנהל לפי שביעות
רצונו. "יש שני טיפוסים של גברים בעולם - אלו שנשארים ואלו שלא
נשארים".


ימים רבים אח"כ למדתי שג'ו הוא לא הטיפוס שנשאר. ורגע לפני
מימוש הברית שכרתנו שהיינו בני 16 הוא ברח. ומאז לא ראיתי אותו
יותר. גם ערבי חמישי סביב השולחן בפאב נעלמו יחד איתו. שנים
שלא שמעתי ממארק או מסם. גוף זר שנים שלא חדר לגופי. אף אחד
מהם לא היו טיפוסים שרוקדים.