"אפס! את אפס!" - אני אפס?! אני לא אפס! ואולי הוא צודק... מי
יודע.
השבתי לו: "אתה קורא לבת שלך אפס? אתה לא בנאדם."
כל חיי היה לי ביטחון עצמי נמוך בגללו.
בגיל 9 הכל התחיל, סיפור חיים שאינו נגמר, עצב שמושך אותי כל
השנים.
תמיד חשבתי שזה לא יקרה לי, תמיד חשבתי שאבות מכים זה לא פה,
זה רחוק מכאן, בסיפורים מצמררים שקוראים בעיתון.
לא חשבתי שזה ירחיק לכת... לא חשבתי שבעצם, אבא שלי, יכה
אותי.
בכל פעם אני מוצאת את עצמי בנקודה מסוימת שבאה אני חוזרת שוב,
"לספר? לא לספר? ואולי בעצם זה מגיע לי?" וכו' וכו'.
הזכרונות מהדהדים שוב ושוב, זה קורה לי? זה באמת קורה לי.
נזכרת בעודי ילדה קטנה וחסרת אונים שלא יכולה מול הדמות הגברית
והעצומה הזאת, אבא.
הוא היה כל-כך חזק, אבא, הוא היה הפחד הכי גדול שלי.
בשלב מסוים ניסיתי לסלוח, ניסיתי לתת הזדמנות, התקרבתי וסיפרתי
הכל... אהבתי כל-כך.
עד ששוב הכאב חזר, הוא פגע בי. בכל הגוף הוא פגע, פגע בכל
נקודה אפשרית, השפיל, צעק, הכה.
אבל מכל מה שעבר עליי, הכאב הכי גדול היה בלב, הכאב שזהו אבא
שלי, שאני כל-כך אוהבת.
אז נשברתי, החלטתי.
די, זה יפסיק! אתה תפסיק, אבא!
אני לא אתן לך להכות אותי יותר, אני נשבעת.
אני אוהבת אותך עדיין אבא, אבל הכאב צריך להפסק...
וצריך לשים לחיים האלה, ס ו ף.