איך בסוריה צעד הפלמ"ח


נטשה היתה בת שבע עשרה אבל מבחינה מינית, שלושים וארבע. בעקבות
כל הדיבורים על ציונות וכל העניינים האלה, היא החליטה לעשות
קיבוץ גלויות אצלה בכוס. למרות החום בקיץ בפנימייה במקווה
ישראל, היא תמיד היתה חולמת על סופות ושלג. ורד המדריכה היתה
אומרת לה שהיא לא מבינה אותה. זה היה נכון. נועם מהשנת-שירות
אמר לה שהיא צריכה לשמור על עצמה ולא להמשיך ככה, הוא אמר שהיא
לא צריכה לעשות כאלה דברים כדי שיאהבו אותה. אוהבים אותה בגלל
מי שהיא, הוא הסביר לה. אבל מי היא בדיוק לא היה לה לגמרי
ברור, מה שכן היא ידעה שנועם מת לזיין אותה. יום אחד באמצע
שיחה אישית, היא שלחה אליו יד ישר אל הזהות היהודית שלו. המגע
המיומן שלה בגוף הבתול שלו לא הותיר לו שום סיכוי. בזכות זאת
היא הצליחה להרוויח העלמות עין מהסיגריות שלה, ובכלל, רוב הזמן
לעשות מה בראש שלה. גם כאשר גילו את כשרון השירה שלה, לגמרי
במקרה, לא עזר שום דבר. המורה ניסתה לשכנע אותה, לשווא, להצטרף
למקהלת הפנימייה. זאת תהיה ההזדמנות שלך לראות את הארץ,
להסתובב, להראות לכולם מי את, היא אמרה לה. זה לא שכנע, ובטח
שלא השירים העבריים.
היא היתה בחורה גבוהה, שערה הבלונדיני ועיניה הכחולות הנוצצות
שיוו לה מראה של דוגמנית.  היא נהגה ללבוש בגדים המדגישים את
גופה הרזה ורגליה הארוכות. בקרב הבנות היא עוררה קנאה ומרירות
ובקרב הבנים היא היתה סמל מין וכבשה את פנטזיות כולם. היתה לה
שליטה מוחלטת, של מי שיודע בדיוק מה הוא רוצה, בכל הסיטואציות.
בבית הספר, בשעות העבודה, ברגעי הפנאי ובמסיבות. מה שלא כולם
ידעו זה שהיא מה זה שונאת אותם, וככל שהיא היתה מדברת יותר
אליהם יותר יפה, ככה נשארה לה יותר שנאה מבפנים. מתוך השנאה
הזאתי היא היתה מזדיינת, מה זה מזדיינת, ככה שכל מקווה רעד.
בהתחלה עם כמה בנים שחיזרו אחריה ושהיה לה קצת נעים המגע של
הגופים הצעירים שלהם. אחר כך גם עם המדריכים והמורים. במי היא
התנקמה בדיוק לא היה ברור. האם זה היה כעס על שהיא במקום הזה
או אכזבה ממה שמתרחש בחייה, בכל אופן היא היתה מוכנה לכל דבר
שרק יסבך אותה יותר.
רק עם אדם אחד היה לה קשר אמיתי. עם אלכס שעבד כעוזר טבח
בפנימייה. הוא היה בחור נמוך יחסית, חבש משקפיים ולא נראה כמו
מישהו שעושה איזה רושם. ובאמת בקושי מישהו הכיר אותו או ידע
מיהו, על אף שמזה כחמש שנים עבד במטבח. לא היה לו קשר עם איש
בפנימייה, וכל הזמן היה חרד שאם לא יעבוד מספיק טוב יאבד את
עבודתו ולא יוכל לשלוח את הכסף אל אימו ואחיו הקטנים בביילרוס.
הם נפגשו באחת מהתורנויות שלה ומאותו רגע הם נקשרו כאילו נועדו
זו לזה. לשניהם לא היתה נפש חיה בארץ. היה להם חוש הומור דומה,
והיא לימדה אותו שלא לדפוק חשבון לשום דבר. מה שהם כן דפקו זה
את כל מה שקצת הריח מאלכוהול, כולל נוזל החיטוי במרפאה. הם
קראו לזה "דוס וידנייה", כי אחרי זה הם היו כל כך מחוקים עד
שכל מה שיכלו זה לשכב על הדשא בוהים בשמיים, צוחקים ובוכים עד
הבוקר.
היא לא ידעה אם היא יהודייה או לא. מבחינה חיצונית היא נראתה
אוקראינית לגמרי. מבחינה רישומית, היא ידעה שאבא שלה היה
יהודי. מבחינה אישית זה לא ממש עניין אותה אבל כל הזמן דיברו
איתם בפנימייה על יהדות עד שהיא החליטה שאם אבא שלה היה יהודי,
זה עבר לו ברגע שלקחו אותו למחנה ובטח הסבל שהוא עבר מספיק
והיא לא צריכה גם כן לסבול מהיהדות. לכן היא קנתה באחת
ההזדמנויות מחרוזת עם צלב והקפידה לענוד אותה בשבתות וחגים. זה
גרם לכך שהפסיקו לבקש ממנה להשתתף בארוחות בערבי שישי ובחגים
ולא שאלו אותה יותר שום דבר. גם אלכס לא היה יהודי, והדבר הזה
היה די משעשע עבור שניהם, עד שביום אחד, בביקורת כשרות של
הרבנות, הדבר נודע למשגיח. מנהל הפנימייה קרא לאלכס אליו וניסה
להסביר לו את הבעיה. אלכס לא יכול היה או אולי לא רצה להבין.
המנהל רצה להציע לו לעבוד כגנן או משהו כזה, אבל הוא התחיל בכך
שבמטבח הוא לא ממשיך לעבוד יותר ואלכס איבד את העשתונות והתחיל
להשתולל, לקלל וכמעט שלהכות את המנהל.  במזל נכנס בדיוק למשרד
אחד מהמורים וריסן אותו ואז אמרו לו לעזוב בתוך 24 שעות.  
זאת היתה מכה קשה לאלכס, שארז את חפציו המועטים ופסע לו בכבדות
לתחנת האוטובוס. זאת היתה מכה עוד יותר קשה לנטאשה שכבר כמה
ימים שהניחה את תכניות הזיונים עד מוות שלה והחלה להרגיש שיש
לה בעצם בשביל מה להמשיך לחיות, אפילו במקום הארור הזה עם כל
השטויות. היא לא ידעה את זה, אבל היא היתה מאוהבת.
באותו לילה היא החליטה שיהיה מה שיהיה, היא נוסעת אליו. זה לא
היה סיפור פשוט לנערה בפנימייה, שלא היה לה גרוש על התחת, ולא
שום אפשרות לעזוב את הפנימייה אפילו לשעתיים מבלי שהמשטרה תהיה
מעורבת.  
הדרך היחידה לצאת היתה להשתתף במקהלה. "אות נסקור תחת
גשמאופרת", היא שרה והמורה שוב ושוב ניסתה לתקן אותה. אבל בפעם
הזאת זה באמת לא היה בכוונה. כמובן, לא בגלל שהיה לה עניין
בשיר או במילים, אבל כיון שהיה לה ממש חשוב לצאת מכאן, להגיע
לירושלים, לפגוש את אלכס. לא המבטא יעצור בעדה, ולצד ההחלטיות
הזאת, הקול שלה עשה את יתר העבודה. "איך בסוריה צעד הפלמ"ח"
היא שרה ככה  שאפילו האנשים הציניים ביותר לא יכלו שלא להתרגש
מעוצמת הרגש שבקולה.
זה עבד, והיא מצאה את עצמה בטיולית, יחד עם יתר בנות המקהלה,
נוסעת לירושלים. היא ניסתה למחוק את הנוף שבחוץ בעזרת עשן
הסיגריות שהעלה אדים על החלון המלוכלך. מדי פעם הביטה בשעונה
וניסתה לחשב כמה זמן עבר וכמה דרך עוד יש לפניה. התרגשות אחזה
בה עת החלה הטיולית לטפס בעליות אל העיר. עוד מעט נגמר הסיוט
הזה, עוד כמה שעות ואני חופשייה סופסוף, אנחנו יכולים לבנות
לעצמנו חיים כאן, אלכס ואני. המחשבה הזאת כל כך עודדה אותה עד
שהיא אפילו דיברה עם הבנות שאיתה בטיולית, מה שמאד הפתיע אותן.

היא זכרה שאלכס אמר לה שהוא עובד באיזה בית קפה, לא רחוק מהעיר
העתיקה. היא זכרה את השם ובעזרתם של כמה עוברים ושבים הצליחה
להגיע לשם, למרות המבט המוזר שהופיע על פניהם כאשר אמרה להם את
שמו של בית הקפה. לאחר הליכה ממושכת היא הגיעה אל המקום שהיה
כולו הריסות ופיח. כמה פועלים עבדו על איסוף של שברי זכויות
ומרצפות. הם ידעו לספר לה על עוזר הטבח הרוסי שיחד עם עוד
ארבעה אנשים נהרג בפיגוע. בבת אחת נגמרו לה כל המילים, גם
בעברית וגם ברוסית. גם כל הרעיונות פרחו לה מהראש. הכל נהייה
שחור כזה שאי אפשר לתאר.  היא היתה כל כך נסערת, ובעיקר היתה
לה תחושה שאין שום דבר להפסיד. היא הלכה למרכז העיר וניסתה
לעצור איזה טרמפ שייקח אותה, ממש לא חשוב לאן. מתוך פיזור הנפש
שלה, והחצאית הקצרה שנראתה בלילה הירושלמי קצרה מדי, היא לא
שמה לב על איזה טרמפ היא עולה. זה היה טנדר צבאי, את זה היא
הבינה מכל המדבקות שהיו על הזכוכית ובגלל הציוד והמדים של
הנהג.  הבחור שהעלה אותה לאוטו לא שאל אותה לאן וגם היא לא
היתה במצב רוח להגיד. אבל כשהוא החל לנסוע לכיוון חוץ לעיר,
משהו לא נראה לה. כאשר הוא עצר בצד הדרך, והורה לה לצאת היא
הבינה שכבר מאוחר מדי. הוא אחז בה בכוח. קרע ממנה את החולצה
והחצאית. החל בלשונו מלקק את צווארה תוך שהוא משמיע נהמות
ונשיפות. היא ניסתה להתנגד אבל הוא חיזק את אחיזתו. כאשר ניסתה
לתת לו נשיכה הוא כמעט וחנק אותה ואיים שלא תנסה לעשות שטויות.
הוא הפשיל את מכנסיו והחל בברוטליות לחדור אליה. היא ניסתה ככל
יכולתה להימנע ממנו אבל לא הצליחה. בתור מרד החלה לשיר "רבותיי
ההיסטוריה חוזרת...איך בסוריה צעד הפלמ"ח". זונה רוסייה,
תשתקי, הוא צעק עליה, תשתקי אני אומר לך. אבל היא המשיכה ולא
עזרו כל המכות שבעולם, שום דבר לא מנע ממנה את הפזמון החוזר
הזה, למרות שלא את כל המילים היא ביטאה כמו שצריך. בשלב מסוים
הוא עזב אותה שם בחורש. שעתיים היא שכבה שם ללא תנועה, מזמזמת
את השיר בשילוב של כל מיני שירים רוסיים שהיא זכרה.  לבסוף
אספה את עצמה והחלה ללכת.
מהכוס שלה נטף דם, וכל גופה בער. לראשונה חשה בקשר שבין סקס
להשפלה, כי לא החדירה היא שהטרידה אותה, אלא העובדה שלא היא
בחרה בה, והדבר נכפה עליה. כל הסיפור הזה של עלייה, קליטה,
מקהלה וירושלים התמקד בסוף בין הרגליים שלה. זה מה שכל
הישראלים רצו ממנה, והיא, שחשה שליטה עד עכשיו, פתאום הרגישה
מרומה ומטומטמת. היום נהייתי ישראלית, היא אמרה לעצמה. היום זה
הצליח להם. מה שאני בשנתיים פה בארץ הצלחתי למנוע ולעצור,
הצליח המניאק הזה ברבע שעה. מה שווה כל העניין הזה, מה אני
עושה פה קיבינימט.
היא המשיכה בהליכה כושלת גם מכאבי המכות שהחטיף לה וגם מחמת
ההשפלה והזעם. עד שלפתע ראתה מעין אור בקצה הרחוב. היא בקושי
הלכה, חצי צולעת, אל מקור האור המוזר. לאחר כמה דקות, היא
ניצבה בפתחה של כנסייה גדולה ומוארת. תחושה של חמימות בלתי
מוסברת אחזה בה עת פסעה בחללים העצומים של הכנסייה. חדר הוביל
לאולם, והאולם לעוד אולם אף גדול ממנו. האיקונות התבוננו בה
כאשר עברה, והנרות הבליחו כלפיה כמו חוגגים לה יומולדת. היא
חשה, לראשונה מאז הגיעה לישראל, שהיא במקום שהיא רוצה להיות
בו. האפלולית לא עוררה בה כל חשש, ונדמה היה כי היא מכירה היטב
את המקום וכי דבר אינו זר לה. על אף שמעולם לא היתה בכנסייה
קודם לכן, ואף לא היתה לה שום הזדמנות ללמוד את הברית החדשה,
כאן צעדה כבת בית.  הצללים החלו לדבר אליה, "נטאשה, נטאשה" הם
קראו לה. ציורי הקיר הצטרפו לקריאה וכמה קדושים התקלפו מן
הקירות ומהויטארז'ים כדי להצטרף אליה בהליכתה. והיא, כמהופנטת
פסעה  עוד ועוד, כהולכת אל הנצח. למרות שהכנסייה היתה מכוסה
בגג, היא דימתה לראות את הכוכבים, וביניהם את דמותו של אביה.
היא עמדה קפואה במקומה ומתחה את גופה כלפי מעלה. לו רק אצליח
להגיע עד אליו, אמרה בליבה, ובעוד היא מנסה בכל כוחה למתוח את
עצמה, חשה לפתע בכאב חד בצידי גופה שכמוהו לא חוותה מעולם.
ראשה הסתחרר, וגלי צמרמורת עטפו אותה עד לאובדן הכרה. בבוקר,
מצאו אותה הנזירים, שוכבת ללא רוח חיים על רצפת הכנסייה, ופניה
כפני הבתולה.