סטאלונה ידע לשבת שאמרו לו ולתת שלום, הוא אהב שוקולד לבן ולא
רדף אחרי חתולים. בגיל ארבעה חודשים ידע לעשות את צרכיו רק
בחוץ,לשביעות רצונה של אימא שסלחה לו על הבור שחפר בשטיח החדש,
על הפולקע שחטף מהצלחת ועל התחתית של הסרוויס הלבן עם הפס
הכחול ששבר יום אחד בגלל שהשתולל עם הילד בבית.
כל יום בצהריים היה ממתין במירפסת לילד שישוב כבר מבית הספר,
מביט מלמעלה בדמותו המתקרבת, מכשכש בפראות בזנבו, נובח ומילל,
מטפטף טיפות של שתן מרוב אושר, מזנק על הילד שמשליך את ילקוטו
ולוחש באוזנו, "סטלו, סטאלונה שלי, אתה חבר, חבר אמיתי, סטלו"
וסטאלונה כמו ברדלס אמיתי מהג'ונגל מזנק על נעלו של הילד,
מטלטל אותה באכזריות ואימא כבר צועקת, "די כבר, לאכול!" והילד
ניגש לשולחן וסטאלונה מניח ראש על בירכו, מביט בו במבט מלא
תחנונים וכשאימא רחצה כלים הגניב לו הילד חתיכת קציצה עם פירה.
"מספיק להיות בבית כל היום" אומרת אימא, מנגבת את ידיה הרטובות
"צאו קצת החוצה לשחק עם החברים" וסטאלונה והילד מזנקים למיטה,
פותחים ספר וצוללים להרפתקאות משותפות עם הוביטים אמיצים. אימא
נאנחת ונרדמת על הספה החומה, ראשו של הילד נשמט על "שר
הטבעות", סטאלונה עוצם את עיניו ושוב חולם שהוא ילד קטן, תינוק
חלק וורוד שזוחל על ריצפת שיש של בית ענק , זוחל לעבר
האקווריומים הגדולים. והדגים הרעבים משתוללים למראה הילד הרך,
מנתצים את דפנות האקווריום, מפרפרים על הרצפה ונושכים את רגלו
של סטאלונה התינוק שנאנק, מתעורר משנתו ומשתעל. שוב משתעל.  
"אימא, אימא, אני לא הולך לטיול השנתי, סטאלונה כל הזמן משתעל,
אין לו תאבון, הוא חולה, אני לא נוסע" הילד מחבק חזק חזק את
סטאלונה שמלקק את אוזנו. "שטויות, ילד קטן שלי, תיסע, תהיה קצת
עם חברים, סטאלונה יהיה בסדר, מחר אני אקח אותו לוטרינר."
ובאותו הלילה, כשהלך הילד לישון צבעו אותו החברים במשחת שינים
אדומה והשתוללו מצחוק. ובאותו הלילה החריף שיעולו של סטאלונה,
אימא לא עצמה עין, ליטפה בדאגה את ראשו. וכשהקיא סטאלונה, דם
החל לרדת מאפו של הילד, מכתים את שק השינה ואימא מעירה בקול
זעקה את השכן "מה אומר לילד, מה???" והשכן נוטל את סטאלונה הקר
וזורק אותו מול הים.

והילד שוכב בבית על הריצפה, מלטף את הבור בשטיח החדש והגלים
מרטיבים את רגליו של סטאלונה, זבובונים ירוקים מרחפים מעל
אוזניו השמוטות.