סיפרו לי פעם על מישהו יושב.
הוא ישב בשדה. מי הוא? מה הוא עושה שם? למי הוא מחכה? את זה אף
אחד לא ידע, הוא פשוט ישב שם, ישב ולא זז, כך היו אומרים
אנשים.
ישב תחת השמש הקופחת, ישב ברוחות סוערות, שלגים, גשמים, שום
דבר לא הפריע לו.
זו אגדה ידועה, האגדה על האיש היושב, היא מסופרת כבר שנים,
מועברת מדור לדור, ממשפחה למשפחה אחרת. כולם מכירים אותו, את
האיש היושב אי שם.
לפעמים הם באים לבקר, לפעמים רק מניחים אוכל, אבל הוא לא יגע
בזה, הוא יחכה עד קץ הזמן, עד שיישחק לחלוטין.
פעם הוא היה מלך גדול, כך אמרה האגדה, לוחם דגול וחזק, לוחם
שהציל את כולם בעבר.
הוא עמד במקום הזה עוד כשהיה עיר גדולה, עכשיו הכל שדות
וחורבות, כמו הכל. והוא מחכה. למה הוא מחכה? את זה אף אחד לא
יודע, אולי הוא מחכה לעירו שתחזור? אולי הוא מחכה לתהילה
שתבוא? כולם מחכים.
אבל גיבורים... בסוף נשארים מהם רק הפסלים. רק פסלים, חורבות
ושדה.
הוא ישב בשדה.